ד אדר א

[ט] שכח והכניס אוֹכָלין לתוך פיו בלא ברכה, אם הוא דבר קשה שאף אם יפלטנו לא יהא נמאס, יפלטנו החוצה ויברך עליו. ולא יברך עליו בעודו בפיו, משום דכתיב{כ} יִמָּלֵא פי תהילתך. ואם הוא דבר רך שאם יפלטנו יהא נמאס, כיון דאסור לאבד אוֹכָלין, מסלקו בפיו לצד אחֵר ומברך עליו{כא}. ואם אירע לו כן במשקין, בולען ואינו מברך עליהן ברכה ראשונה{כב} מאחר שבהכנסתן לפיו נדחו מתורת משקין ואינן ראויים לשום אדם, אלא רק ברכה אחרונה. [ואפילו המשקין מועטין שיכול לסלקן לצד פיו ולברך בדֹחק, ג"כ לא יברך ברכה ראשונה{כג}]. אמנם יש אומרים שראוי להחמיר שאם יש לו עוד משקין, יפלוט את אלו לאיבוד. ורק אם אין לו יותר, והוא נחוץ לזה המעט שבתוך פיו, בולען כאמור לעיל{כד}:

[י] היו לפניו שני מינים שברכותיהם שוות, כגון אגוז ותפוח, שיכול לברך על אחד ולפטור גם את השני, חייב לעשות כן. ואסור לו לברך על אחד בכוונה שלא לפטור את השני, כדי לברך גם עליו בפני עצמו, מפני שאסור לגרום ברכה שאינה צריכה. ויברך על היותר חשוב (כדלקמן סימן מ"א), ונפטר השני אף־על־פי שלא היתה כוונתו לפטרו. אבל אם בירך על זה שאינו חשוב, אינו נפטר החשוב אלא אם כן היתה דעתו לפטרו. אבל אם בירך בסתם, צריך לחזור ולברך על החשוב, דאינו בדין שיפטור שאינו חשוב לֶחָשׁוּב דרך גְּרַרָא{כה}. [ויש אומרים שכן הדין גם בברכה אחרונה{כו}]: