ג אדר א

[ו] מַטְעֶמֶת, אינה צריכה ברכה. כלומר שהטועם את התבשיל אם צריך מלח וכיוצא בו ופולט, אינו צריך לברך. אבל אם בולע, יש אומרים שצריך לברך כיון שהוא בולע. ודעת הרמב"ם שאין צריך לברך עד רביעית כיון שאין כוונתו לאכילה. ולכן טוב ליזהר שיכוין ליהנות ממנו בתורת אכילה ויברך עליו ויבלע{טו}:

[ז] האוכל או שותה לרפואה, אם יש לו טעם טוב והחיך נהנה ממנו, מברך עליו לפניו ולאחריו ברכה הראויה לו. (ואפילו הוא דבר איסור, כיון שהתורה התירה לו עתה, יש אומרים שצריך הוא לברך עליו). ואם הוא דבר מר שאינו נהנה ממנו, אינו מברך עליו{טז}. השותה חלמון ביצה חיה לצחצח קולו, אף שאינוּ נהנה מטעמו, נהנה הוא ממזונו דמֵיזָן זַיֵין, ומברך עליו{יז}:

[ח] עמד לו דבר בגרונו ושותה משקין, או אוכל חֲתִכַּת־פת לבלעו, או שאר דבר שנהנה ממנו, צריך לברך עליו לפניו ולאחריו. אבל אם שותה מים שלא לִצְמָאו אלא כדי להבליע מה שנכנס לו בגרונו או לצורך אחר, לא יברך, לפי שאין הנאה לאדם בשתיית מים אלא כשהוא שותה לצמאו{יח}. והשותה מים בקיץ כדי לקרר גופו, או בחורף כדי לחמם גופו, וכן אם שותה לשרות האכילה שבמעיו, בכל אלו יש מחלוקת, וספק ברכות להקל{יט}: