ב אדר א

[ד] נטל בידו פרי לאכלו ובירך עליו, ונפל מידו ונאבד, או שנמאס עד שאינו ראוי לאכילה, וכן אם בירך על כוס משקה ונשפך הכוס, אם יש לפניו עוד ממין זה וגם דעתו היתה לאכול או לשתות יותר ממה שלקח בידו, אם־כן היתה הברכה גם על הנשאר, ואינו צריך לברך שנית. אבל בסתם, לא חלה הברכה רק על מה שהיה בידו, וצריך לברך שנית. וכן אפילו אם היתה דעתו לאכול או לשתות יותר, אלא שלא היה לפניו בשעת הברכה, והובא לו עתה, צריך לברך שנית, אפילו בעניין שאם היה אוכל או שותה את הראשון לא היה צריך לברך על זה שהובא לו, הכא שאני{ט}. ויש אומרים שגם באופנים אלו, אינו צריך לברך שנית{י}:

[ה] צריך שלא יפסיק יותר מכדי דיבור (דהיינו שיעור אמירת שלוש תיבות "שלום עליך רבי") בין הברכה לאכילה{יא}. ויש מחמירים שאפילו בשעת לעיסה אסור להפסיק עד שיבלע, שהרי על הלעיסה אינו צריך ברכה{יב}. ואם הפסיק בדיבור בין הברכה לאכילה שלא מעניין האכילה, צריך לחזור ולברך. אבל אם שהה בשתיקה, אינו צריך לחזור ולברך. ושהייה שהיא לצורך האכילה, לא חשיבא הפסק כלל{יג}. ולכן כשרוצה לאכול פרי גדול ולחתוך ממנו חתיכות, יברך כשהפרי שלם, משום דמצוה לברך על השלם, והשהיה לא הויא הפסק משום שהיא לצורך האכילה. אך כשרוצה לאכול איזה פרי ואין לו יותר, ויש לחוש שמא פרי זה מתולע שאינו ראוי לאכילה, יפתחנו ויבדקנו קודם הברכה{יד}: