יד שבט

[טו] כל שאכלו ביחד, אפילו לא אכלו כל הסעודה ביחד, אלא שישבו לאכול ובירכו ברכת המוציא, אפילו כל אחד אוכל מִכִּכָּר שלו, כיון שנקבעו יחד בין בשלושה בין בעשרה, אינם רשאים ליחלק, ואפילו אם אחד רוצה לגמור סעודתו קודם שיגמרו האחרים. אבל אם לא קבעו עצמם בתחילת הסעודה, אלא שלאחר ששנים כבר אכלו, אפילו לא אכלו עדיין רק כזית, בא השלישי וקבע עמהם, אם גמר סעודתו עמהם חייבים בזימון. אבל אם רצה לגמור סעודתו קודם להם, רשאי ליחלק ולברך בפני עצמו, כיון שלא התחיל עמהם וגם לא גמר עמהם{מח}. ומכל מקום מצוה היא להמתין שיברכו בזימון{מט}. ואם הוא אנוס או מתיירא מהפסד, אפילו קבע עצמו עמהם בתחילה, מותר לגמור סעודתו קודם להם, ולברך בפני עצמו. אבל אם אין הדבר נחוץ, צריך להחמיר{נ}:

[טז] שלושה שאכלו ביחד ושכח אחד מהם ובירך ברכת־המזון בפני עצמו, יכולים לזָמֵן לאחר שגמר זה ברכת־המזון, ויענה גם הוא ברוך שאכלנו וכו'. והם יצאו ידי חובת זימון, אך הוא לא יצא ידי זימון. אבל אם זה נצטרף לזימון עם שנים אחרים, שוב אינו יכול להצטרף עמהם. ואם שנים בירכו אפילו בפני עצמם, בטל הזימון{נא}:

[יז] שלושה שאכלו, ושנים מהם גמרו סעודתם ורוצים לברך, ואחד עדיין לא גמר סעודתו ואינו רוצה לברך, צריך הוא על כרחו להפסיק מסעודתו, כדי שיברכו בזימון, ויענה גם הוא עמהם ויוצא ידי זימון. וימתין עד שיסיים המברך ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, ואחר־כך יכול לאכול. וכשיגמור סעודתו, יברך ברכת־המזון. ואפילו לא רצה להפסיק, מזמנים עליו בין עונה בין אינו עונה. אבל שנים אינם מוכרחים להפסיק סעודתם בשביל אחד, אלא אם ירצו לעשות לו לכבודו לפנים משורת הדין. ועשרה שאכלו ביחד, צריכים ארבעה להפסיק בשביל ששה שהם הרוב, ולאחר שגמרו הם סעודתם, יכולים לזמן לעצמם בלי הזכרת השם{נב}: