י שבט

[ה] המְּזָמֵן יברך בקול את כל ברכת־המזון. ואעפ"י שמן הדין יוצאים המסובין ידי חובתם בשמיעה ממנו בלבד, מ"מ לפי שבזמנינו אין מכוונים כראוי ומַסִּיחים דעתם, צריכים הם לומר עמו מלה במלה בלחש, ובסוף כל ברכה יקדימו לסיים קודם המברך, שלוש תיבות לכל הפחות, כדי שיוכלו לענות אמן על ברכתו{כא}. ואין לתת לברך למי שקולו חלש{כב}:

[ו] נוהגים למזוג מעט מים לתוך הכוס, אעפ"י שהיין אינו חזק. והמזיגה היא בברכת הארץ, כשאומר וברכת את י"י אלהיך, בתיבת את. ופעם שנית בחתימת הברכה על הארץ ועל המזון, בתיבת הארץ{כג}:

[ז] כשמסיים הרחמן שבסוף ברכה רביעית, צריך לברך את בעל הבית{כד}. והמנהג לומר נוסח ברכת האורח באריכות כפי שהיא כתובה בַּתִּכְּלַאל, והשומעים עונים לעומתו כנהוג{כה}. ואף בשבת אומרים הרחמן וברכת האורח כדרכם בחול, ואין בזה משום איסור שאלת צרכים בשבת{כו}. ומסיים ואומר מגדיל (ועיין לעיל סימן ל"ב סעיף ט') ישועות וגו'. ואחר־כך אומר סַבְרֵי מָרָנַן, והם עונים לְחַיֵי{כז}, ויש נוהגים שקודם סברי, אומר כוס ישועות וגו' הודו לי"י כי טוב וגו'{כח}. ומברך בורא פרי הגפן [ובסעודת חתן אומר אחריה שבע ברכות], ומֵריק המברך מעט מהיין לתוך כוס אחר ומשגרו לאשת בעל־הבית, [ובסעודת חתן, משגרו לכלה. ובמילה ופדיון הבן, ליולדת]{כט}, ואח"כ טועם הוא מן הכוס, ונותן גם להיושבים סביבותיו לטעום משום חיבוב מצוה{ל}. ואין הוא צריך לשתות ממנו מלוא לוגמיו (דהיינו רוב רביעית) אלא מספיק כל־שהוא, כשאר ברכות ההנאה, כיון דקיימא לן שברכת־המזון אינה טעונה כוס מן הדין (וכדלעיל סעיף א'){לא}. ויש מצריכים שישתה מלוא לוגמיו{לב}: