ט שבט

[ג] הכוס שמברכין עליו צריך שיהיה שלם. ואפילו נשבר רק הבסיס של מטה, פסול. ואפילו פגימה כל שהיא בשפת הכלי, או שנסדק, פסול, וטעון הֲדָחָה מבפנים ושטיפה מבחוץ, או מקנחו יפה שיהיה נקי, ויהיה מלא על כל גדותיו. והמברך מקבלו בשתי ידיו (להראות חביבות הכוס שהוא חושק לקבלו בכל כוחו) וכדכתיב{ח} שאו ידיכם קודש וברכו את י"י. וגם הנותן יתננו לו בשתי ידיו. ומסיר המברך אחר־כך ידו השמאלית ואוחזו רק בימינו לבדה בלי סיוע השמאלית (שלא יהא נראה כמשאוּי עליו). ונותן עיניו בו, כדי שלא יסיח דעתו ממנו. ומחזיקו למעלה מן השולחן טפח, דכתיב{ט} כוס ישועות אשא ובשם י"י אקרא{י}. ומניח הכוס על כף ימין והאצבעות זקופות למעלה סביב{יא}. ואיטר־יד יאחזנו בימין של כל אדם{יב}. וצריך שיחזיק את הכוס בידו מתחילת הזימון, עד הסוף, דהיינו עד שיברך בורא פרי הגפן וישתה. ובכלל זה כשאומר הרחמן וכו' וברכת האורח{יג}:

[ד] מכבדים את הגדול שבחכמה בין המסובין לברך ברכת־המזון, אפילו בא בסוף. ואם המסובין שווים במעלה, ויש ביניהם כהן, מצוה לכבדו בברכת־המזון, שנאמר{יד} וקדשתו{טו}. וראוי לכבד למי שהוא טוב עין, שונא בצע וגומל חסד בממונו, שנאמר{טז} טוב עין הוא יבוֹרך, אל תקרי יבוֹרך אלא יבָרֵך{יז}. ומה שכתבו האחרונים שיש נוהגין לתת לאבל לברך כל משך י"ב חדש, כשהם שווים במעלה{יח}, אינו נהוג בקהילותינו{יט}. ויש אומרים שצריך להשתדל ולחַזֵּר שיתנו לו כוס של ברכה כדי שהוא יזמן ויברך{כ}: