כב אייר

[א] כל מלאכה שאסור לעשותה בשבת, אסור לעשותה ביום־טוב{א}. וכמו שבשבת אסור לעשות אפילו על־ידי גוי, כמו כן ביום־טוב{ב}. (ויש אומרים כי גם כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, כך הוא מצווה ביום־טוב{ג}). ואין בין יום־טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד, שנאמר{ד} אך אשר יֵאָכל לכל נפש הוא לבדו יֵעָשה לכם. דהיינו לישה, אפייה, שחיטה ובישול. כי אם יעשם מערב יום טוב, יש בהם חסרון טעם. ופרטי דיניהם יתבארו להלן בס"ד:

[ב] הוצאה מרשות לרשות, וכן הבערה, מותרים ביום־טוב (ודוקא מאש מצויה, כדלקמן סעיף כ"ה) לא רק לצורך אוכל נפש אלא גם לצורך אחר, כמו שקיבלו רבותינו זכרונם לברכה, דאמרינן בהו מתוך שהותרו לצורך אוכל נפש, הותרו גם שלא לצורך אוכל נפש{ה}, ועיין לקמן סעיף ז':

[ג] אסור למרח שום דבר ביום־טוב, כמו בשבת (כמבואר לעיל סימן ס"ב סעיף ל"ב). ולכן אסור לחמם נר של־שעוה לדבקו בפמוט או במנורה או בכּוֹתָל, שמא ימרח{ו}. ואם הפמוט או השפופרת ממולאים בשעוה, יכול לנקותם בסכין וכיו"ב דבר שאינו מוקצה, ואין בזה משום תיקון כלי{ז}:

[ד]אין מגעילים ואין מלבנים כלים שנאסרו{ח}. ודין טבילת כלים ביום־טוב, עיין להלן בחלק יורה דעה סימן קל"ח סעיף י"ב:

[ה] דין הֲדָ–חת כלים ביום־טוב, כמו בשבת (כמבואר לעיל סימן ס"ב סעיף י"ג, דיבור המתחיל כמו־כן). ואסור לַהֲדִ–יחן מיום־טוב ראשון ליום־טוב שני{ט}: