יט אייר

[ב] אם בנה גוי לישראל בית בשבת באיסור, נכון להחמיר שלא ליכנס בו לעולם. ויש בזה כמה חילוקי דינים{יג}:

[ג] בביתו של־ישראל, אסור להניח לגוי שיעשה מלאכה בשום אופן. ואפילו מְשָׁרת גוי שרוצה לעשות מלאכה בשביל עצמו, צריכים למַחוֹת בו{יד}:

[ד] חייט גוי שעשה מלבוש בשביל ישראל, והביאוֹ לו בשבת, מותר ללבשו, גם אם ידוע שגְּמָרו בשבת, כיון שלא עשאו אז כדי שישתמש בו הישראל כעת, אלא כדי להשלים מלאכתו. וכן מותר ליקח כלים ומלבושים מבית הָאֻמָּן בשבת ויום טוב {טו}. וכן גוי שיש לו חָנוּת שעושה מַנעלים וכדומה ומוכרם, מותר לישראל המכירו ליקח ממנו בשבת ולנעלם. ובלבד שלא יקצוץ עמו דמי הַמַּקָּח, וגם לא יהיו דברים שהובאו מחוץ לתחום{טז}:

[ה] מותר להשאיל או להשכיר כל כלי לגוי אפילו בערב שבת, ואעפ"י שהגוי יעשה בהם מלאכה בשבת, מפני שאין אנו מצווים על שביתת כלים. ובלבד שיוציאם הגוי מביתו של־ישראל קודם כניסת שבת. ויש אומרים שכלים שעושים בהם מלאכה, כגון מחרישה וכלי אומנות, אסור להשכיר לו. דכיון שהוא נוטל שכר והשכירו בערב שבת, מִחֲזִי כאלו הגוי הוא שלוחו. אך ביום חמישי מותר לו להשכירו. ולהשאיל לו, גם לדעה זו מותר אפילו בערב שבת, ואפילו כלים שעושים בהם מלאכה. ובלבד שיוציאם מביתו קודם שבת וכנזכר לעיל. ואפילו אם מתנה עם הגוי שהוא ישאיל לו בעבור זאת כליו בפעם אחרת, מותר, ולא אמרינן בִּכְהַאיֵי גְּוַנָא דהוי כשכירות. וכן להשכיר לו כלים שאין עושים בהם מלאכה, מותר גם לדעה זו אפילו בערב שבת כשהגוי מוציאם קודם שבת{יז}:

[ו] הא דמותר להשכיר כלים לגוי באופנים הנזכרים בסעיף הקודם, היינו דוקא כשאינו נוטל שכר־שבת בפני עצמו, אלא בהבלעה תוך שאר ימים. כגון שמשכיר לחדש או לשבוע, ואומר לו, בעד כל שבוע או בעד כל חדש, תתן לי כך וכך, או אפילו בעד כל שני ימים או כל שלושה ימים. אבל שכר־שבת בפני עצמו, אסור ליטול. ואפילו השכיר לו לשנה ומחשיבים ימים נפרדים, דהיינו שאומר, אני משכיר לך לשנה או לחדש, ובעד כל יום ויום תתן לי כך וכך, יש לימנע מליטול השכר המגיע על השבתות, אף על פי שאחר כך משלם הגוי בעד כל הימים בבת־אחת. ואסור ליטול שכר־שבת שלא בהבלעה אפילו בעד כלים שאין עושים בהם מלאכה, ואפילו בעד חדר לדור בו. ואיסור שכר־שבת הוא בין מגוי בין מישראל{יח}:

[ז] כל דבר שאסור לישראל לעשותו, אסור לומר לגוי לעשותו, אעפ"י שאין הגוי מצווה על השבת. כי האמירה לגוי, אסורה משום שְׁבוֹת{יט}. ואפילו לרמוז לו לעשותו, בין בדיבור בין בתנועה, אסור. ואפילו לומר לו קודם שבת שיעשה בשבת, גם כן אסור. אבל לרמוז זאת, מותר. כמו־כן אסור לומר לגוי בשבת שיעשה לאחר השבת (ולרמוז, מותר כנז"ל). ודבר זה אין איסורו משום שְׁבוֹת, כיון שהמלאכה נעשית בשעת היתר, אלא משום שנאמר "ממצוא חפצך"{כ}, ולכן לצורך מצוה מותר (כדלקמן סימן ס"ו סעיף ה'){כא}:

[ח] אפילו אם הגוי בא מעצמו לעשות איזו מלאכה בשביל ישראל, צריך הישראל למַחות בו{כב}. אכן גוי שרוצה להסיר הפחם מנרות של־ישראל, כדי שידלְקו יפה (ועיין לְקַמַּן סימן ס"ב סעיף ל"ז), או להדליק מנורה נוספת, אין צריך למחות בו, כיון שגם מקודם יכול היה לקרוא לאור הנרות או המנורה בדוחק. ולא עוד אלא שמותר באופן זה לרמוז לו שלא בלשון ציווי. כגון לומר, הבית חשוך, או האור אינו טוב. וכן מותר לומר לו, קשה לי לישן בגלל אור החשמל, והגוי יבין מאליו ויכבה. אבל לא יאמר בלשון ציווי, מדוע לא כיבית את האור בשבת שעברה, כדי שיבין לכבות עכשיו. וכן מותר לומר, חבל על ה"גאז" שדולק לחינם. וכל כיוצא בזה{כג}: