יח אייר

[טו] מצוה על כל אדם לרחוץ בכל ערב־שבת את כל גופו בחמין, ויסיר ממנו כל לכלוך וטינוף וזִיעה. ולכל הפחות ירחוץ בחמין את פניו ידיו ורגליו, כדי להיות נראה יפה והָדוּר לכבוד שבת. וכן מצוה לחפוף את הראש, ולקצוץ את הציפרניים {מז}. ואם שערות ראשו גדולות, מצוה שיסתפר{מח}:

[טז] הזורק את הציפרניים נקרא רשע, שמא תעבור עליהן אשה מעוברת ותפיל{מט}. ויש אומרים שאין לקוץ ציפרני ידיו ורגליו ביום אחד{נ}. ויש מקפידים שלא ליטול את הציפרניים כסדרן אלא בדילוג, דהיינו בימין מתחילים באצבע הסמוכה לאגודל והסימן בדאגה, ובשמאל מתחילים באצבע הרביעית והסימן דבהגא{נא}. ומה שיש סוברים שלא ליטול הציפרניים ביום חמישי מפני שמתחילין לִגְדַּל ביום השלישי שהוא שבת, אין צריך לחוש לזה{נב}:

[יז] על פי הקבלה, צריך לטבול בערב שבת במקוָה{נג}. וטוב לעסוק אחר חצות היום בספר הזוהר הקדוש, שסגולתו לטהר הנפש, ולהשפיע נפש יתירה דשבת{נד}. ונכון גם־כן ביום זה לפשפש במעשיו ולהתעורר בתשובה, לתקן כל הקלקולים שעשה בששת ימי המעשה. כי ערב־שבת כולל את כל ימי השבוע, כמו ערב ראש חודש שכולל את כל החודש{נה}:

[יח] סמוך לְחָשֵׁכָה (כחצי שעה לפני שקיעת־החמה) ישאל לבני־ביתו בלשון רכה, עישרתם  ? עירבתם  ? הפרשתם חלה  ?. ויאמר להם, הדליקו את הנר{נו}:

[יט] מצוה על כל אדם למשמש בבגדיו בערב־שבת קודם חָשֵׁכָה, אם אין איזה דבר בכיסים, ואפילו במקום שיש עירוב, שמא יש בהם איזה דבר מוקצה{נז}:

[כ] ישתדל שיהיו לו בגדים נאים, וגם טלית של מצוה נאה לכבוד שבת. דכתיב{נח} וכבדתו, ודרשינן{נט} שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. ויהיו עליו עד אחרי ההבדלה במוצאי שבת. וכן המנהג פשוט בכל תפוצות ישראל, להחליף הבגדים והכּוֹבָע והטלית. ואפילו אם הוא בדרך לבדו ובבית גויים, מכל־מקום ילבש בגדי שבת, כי אין המלבושים לכבוד הרואים אלא לכבוד השבת. וכל מה שאדם עושה לכבוד שבת מַלְכְּתָא, שכרו הרבה מאד{ס}:

[א] אסור להניח לגוי שיעשה מלאכת ישראל בשבת (והוא הדין ביום טוב ובחול המועד{א}) וסמכוהו חז"ל{ב} על פסוק {ג} כל מלאכה לא יֵעָשה בהם, דמשמע אפילו על־ידי גוי. ואם מוסר לגוי את המלאכה בערב שבת, מותר, אף על פי שהגוי עושה בשבת. אבל רק באופנים דלהלן:

[א)] שהגוי יקח את החפץ מביתו של־ישראל קודם השבת, ולא בשבת{ד}:

[ב)] שיקצוץ לגוי שָׂכָר, שאז הוא עושה את המלאכה בשביל עצמו שיקבל שכרו{ה}. ולכן מי שיש לו משרת גוי לזמן מסוים, אסור להניח לו לעשות מלאכה בשבת, מפני שהמלאכה היא רק לתועלת הישראל{ו}. וגוי הנוסע לאיזה מקום, והישראל נותן לו איגרת שיקחנה עמו לשם, והוא יקחנה גם בשבת, צריך הישראל לתת לו איזה שכר, כדי שהגוי יעשה בשביל שכרו ולא בחנם{ז}:

[ג)] השכר יהא קצוב לכל המלאכה, ולא יהא הגוי שכיר־יום {ח}: 

[ד)] אסור לקבוע לגוי שיעשה המלאכה בשבת. ויש אומרים שאפילו אם אינו קובע לו בפירוש שיעשה בשבת, אלא שהוא קובע לו זמן שיגמור המלאכה סמוך לאחר השבת, וידוע כי אי־אפשר שיגמור את המלאכה עד יום זה אם לא שיעשה גם בשבת, אסור. וכן אם שולח בידו איגרת ואומר לו, רְאֵה שתביאֶהָ שמה ביום פלוני, וידוע כי אי־אפשר להגיע שמה אלא אם כן ילך גם בשבת, גם כן אסור. כמו־כן אם יום השוק הוא ביום השבת, אסור לתת לגוי מעות שיקנה לו איזה דבר, הידוע שלא ימצא לקנותו כי אם בשבת. וכן אסור ליתן לו איזה דבר למכרו באופן זה. ולא רק בערב שבת, אלא אפילו בתחילת השבוע. (ולפי זה אסור למסור "מכונית" לתיקון אצל גוי סמוך לשבת ולבוא לקחתה ביום ראשון, אם ברור שאין שָׁהות מספקת לתיקונים אלא אם כן יעבוד הגוי גם בשבת, שהרי זה כאומר לו בפירוש{ט}). וטוב שלא לדור כלל בעיר שיום השוק הוא בשבת, כי אֵי־אִפשר שלא יחטא. ואם השוק אינוּ בשכונת היהודים, אין לחוש{י}:

[ה)] המלאכה לא תהא בדבר המחובר לקרקע, כגון עבודת בניין או שדה. ואסור שיעשה גוי בשבת עבודת הבניין, אף על פי שהישראל קצץ עמו כל שכר הבניין לגמרי. (ובשעת דֹחק גדול, ישאל לחכם{יא}). ואפילו לסתת אבנים או לתקן קורות לצורך הבניין, אם ידוע שהם של־ישראל, והגוי עושה ברחוב במקום פרהסיא, אסור שיעשה בשבת. וכן עבודת השדה, כגון לחרוש או לקצור וכדומה, אפילו אם שכר את הגוי שיעשה כל המלאכה בעד סכום ידוע ואינו שכיר־יום, אסור. אבל אם הגוי נוטל חלק מן התבואה, והמנהג הוא כן באותן המקומות שהעובד את האדמה נוטל חלק בתבואה, מותר. ואם השדה הוא במקום רחוק שאין ישראל דר בתוך תחום־שבת ממנו, מותר גם בשכירות בסכום ידוע, ובלבד שלא יהא הגוי שכיר־יום {יב}: