יז אייר

[ח] מצוה להרבות בבשר ופירות ומגדנות ומטעמים ומשקאות ויין, משובחים כפי היכולת. וכן טוב לאכול דגים, ובפרט בסעודה שלישית, למי שאינם מזיקים לו. אבל אם מזיקים לו, או שאינם ערבים לו, לא יאכלם, כי השבת לעונג ניתנה ולא לצער{יח}. וצריך לסדר את השולחן, ולהציע את המטות, ולתקן כל ענייני הבית, כדי שימָצא ערוך ומסודר בבואם מבית־הכנסת{יט}. ולפרושׂ מפה על השולחן, ותהא פרושׂה כל יום השבת{כ}. וצריך לשמוח בביאת השבת, ויחשוב בדעתו אילו היה מצפה שיבוא אליו איזה אדם יקר וחשוב, איך היה מסדר את הבית לכבודו, אם־כן קל וחומר לכבוד שבת מַלְכְּתָא {כא}. ויש אומרים שראוי לטעום בערב שבת את התבשילין שנעשו לשבת, ויטעום מכל תבשיל, כדי שיהיו עשויים כהוגן {כב}:

[ט] אפילו עני שבישראל יזדרז ויתאמץ לענג את השבת, ויצמצם בכל השבוע כדי שיהיו לו מעות לכבוד שבת. ואם אין לו מעות, יִלוה אפילו על מִשכונות לצרכי שבת. ועל זה אמרו רבותינו ז"ל{כג} אמר הקב"ה, בָּנַי, לוו עלי ואני פורע. וכל מזונותיו שלָּ־אדם קצובים לו מראש השנה, חוץ מהוצאות שבת ויום־טוב והוצאות בניו לתלמוד־תורה, שאם מוסיף מוסיפים לו מן השמים. אלא אם כן השעה דחוקה לו ביותר, על זה אמרו רבותינו ז"ל{כד} עֲשֵׂה שַׁבָּתך חול, ואל תצטרך לבריות. ומכל מקום אם אִפשר לו, ישתדל על כל פנים לעשות לכבוד שבת איזה דבר מועט{כה}. מי ששלחו לו איזה דבר לאכלו בשבת, צריך לאכלו בשבת ולא ישאירנו לחול{כו}:

[י] אין לעשות מלאכה בדרך קְבָע בערב־שבת, ממנחה קטנה ולמעלה, דהיינו שתי שעות זמניות ומחצה לפני הלילה (ויש מחמירים בזה ממנחה גדולה, דהיינו חמש שעות זמניות ומחצה לפני הלילה). אבל בדרך עֲרַאי, כגון כתיבת איגרת, מותר. ולצורך שבת, גם אחר כך מותר. ולתפור בגדי חבירו בשכר, אסור. ולספר יהודי, מותר כל היום, אפילו מעשה אומן ואפילו בשכר, מפני שהתַּספורת ניכרת שנעשית עכשיו בשביל השבת {כז}. ויש לסגור את החנויות שעה אחת לפני השבת{כח}:

[יא] מתשע שעות זמניות ולמעלה (דהיינו שלוש שעות זמניות לפני הלילה, שהם רביע היום), מצוה לימנע מלקבוע סעוֹדָה, אפילו מה שהוא רגיל בחול. וסעודה גדולה שאינו רגיל בה בחול, אפילו היא סעודת־מצוה, אם היה אפשר לעשותה ביום אחר, אסור לעשותה בערב־שבת כל היום אפילו בבוקר. אך סעודת־מצוה שזמנה היום, כגון מילה (ואפילו שלא בזמנה, כגון שהיה חולה בשמיני ונדחה{כט}) ופדיון הבן וכדומה, מותר. ומכל מקום נכון להקדימה בבוקר. ולא ירבה בה, וכל שכן שאין לאכול אכילה גסה, כדי שיאכלו סעודת־שבת לתיאבון {ל}:

[יב] חייב כל אדם לקרות לעצמו בכל שבוע פרשת אותו השבוע, שנים מקרא ואחד תרגום, מלבד מה שקוראים אותה בשבת בציבור{לא}. ויכול לקרותה מיום ראשון וְאִילַּך, כיון שכבר התחילו הציבור פרשה זו בשבת במנחה{לב}. אבל מצוה מן המובחר לקרותה בערב־שבת, אחרי תפילת שחרית{לג}. ואין לקרות אלא כל פסוק שמו"ת לבדו, וכן הוא מנהגינו, ולא כהסוברים לקרות כל פרשה קטנה (דהיינו עד מקום ריוח פרשה פתוחה או סתומה) מקרא לבד שתי פעמים ואחר־כך התרגום {לד}. וכשגומר, יחזור אחרי התרגום את הפסוק האחרון מקרא, כדי לסיים בתורה{לה}. וטוב שלא להפסיק בשיחה ובשום דבר באמצע הקריאה, אעפ"י שאין איסור מן הדין. וכן טוב שיקרא כַּסֵּדר, ולא יקרא פסוק המאוחר לפני המוקדם{לו}. ואין צריך לקרות ההפטרה{לז}. וכ"ה מנהגינו{לח}. ויש לכל ירא שמים ללמוד גם פירוש רש"י על הפרשה{טל}, וכן הוא מנהגינו {מ}:

[יג] המנהג אצלינו לקרות שמו"ת בבית־הכנסת יחד בציבור, כגון ביום ששי אחרי תפילת שחרית, או ביום חמישי או בליל ששי{מא}. וקוראים לפי התור כסדר ישיבתם, מתחיל הגדול שבהם וקורא הפסוק הראשון פעם אחת, וכשמסיים כולם חוזרים לקרותו אחריו יחדיו. ואחר־כך קורא תרגומו הוא לבדו. אחרי כן קורא היושב לימינו הפסוק השני וחוזרים כולם אחריו ומתרגמו, וכן על זו הדרך{מב}. המקרא בנגינת הטעמים, והתרגום בפיסוק כנהוג{מג}. וכשמסיימים, חוזרים כולם הפסוק האחרון יחדיו{מד}. ומכל־מקום הפסוקים שנקראים ואינם מיתרגמים בציבור (כדלקמן סימן ס' סעיף י"א) צריך לתרגם אותם, מפני שנחשבים כיחידים{מה}:

[יד] החזן שיוציא ספר־תורה בשבת, ראוי לו לקרות הפרשה הרבה פעמים, עד שיהא בקי היטב בדקדוקי הנקודות והטעמים, כדי שיוכל לסייע לקורא ללא מכשול (עיין לעיל סימן כ"ב סעיף י"ט). וטוב יותר שיקראנה מתוך ספר־תורה, כדי להרויח שכר גדול לדקדק ולתקן אם יש בספר טעות בחסר ויתר או דיבוק או פירוד או מְחָק וכיו"ב, כדי שלא יבוא הס"ת חלילה ביום שבת לבושה וכלימה להוציא אחר במקומו{מו}: