טו אייר

[טו] כשיש חס ושלום רעב במדינה, שנתייקרה התבואה כפליים, אף על פי שהוא יש לו תבואה בתוך ביתו, אסור לשמש מטתו, כי אם בליל טבילתה. וכן לחשׂוכי־בנים, מותר בכל עונה{טל}. אך בשאר צרות כגון שדפון, או מגיפה או מלחמה רח"ל, מותר לכל אדם{מ}:

[טז] אכסנאי אסור לשמש, אפילו כשכל בני הבית ישנים. ואם ייחדו לו ולאשתו חדר מיוחד, מותר, ובלבד שלא יישן על סדין של בעל הבית{מא}. ובמלון, מותר גם באופן זה{מב}:

[יז] מדרכי הרפואה שלא לבעול כשהוא שבע ולא כשהוא רעב, אלא כשיתעכל המזון שבמיעיו. ושלא לבעול מעומד ולא מיושב, ולא ביום שנכנס למרחץ, ולא ביום שהקיז דם. ומי שחלה ונתרפא, יזהר מלשמש מטתו עד שיתחזק גופו, כי בנפשו הוא{מג}:

[יח] אין לשמש על מטה שישן שם תינוק לרגליהם, כשאין התינוק בן שנה, כי גורם לו להיות נכפה (מחלת נפילה) ח"ו{מד}. כשיצאו האיש או האשה מבית־הכסא קבוע, לא ישמשו עד לאחר שיעור הילוך חצי מיל (דהיינו תשע דקות){מה}. אשה מניקה לא תשמש אלא בשעה שהתינוק ישן, ואחר־כך לא תניקהו עד לאחר שני מילין (דהיינו שלושים ושש דקות). ואם התינוק בוכה, תמתין לפחות שיעור מיל (י"ח דקות){מו}:

[יט] בזמן הזיווג צריך שראשיהם יהיו למזרח ורגליהם למערב. ושלא בזמן הזיווג, עדיף שהראש יהיה לצפון והרגליים לדרום{מז}. והעושה כן, זוכה שיהיו לו בנים זכרים, שנאמר{מח} וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים וגו'. אני בצדק אחזה פניך, אשבעה בהקיץ תמונתך{מט}: