ז אייר

[ה] וזהו סדר תפילת המנחה לפי מנהגינו. אומרים מִיּוֹשֵׁב{יג} כל הקהל יחד, והוא רחום וגו'{יד} תהילה לדוד, עד מעתה ועד עולם הללויה. ועומד ש"צ (וגם הקהל עומדים עמו, כדלעיל סימן י"ג סעיף י') ופותח ואומר קדיש, יתגדל וכו'. וכשיש שהות מקדימים לומר למנצח על הגתית וגו' מה ידידות, ופרשת התמיד, ופיטום הקטורת{טו}. ויש נוהגים כשיש פנאי עוד יותר, לומר לפני למנצח, את פרשת העקידה לעורר הרחמים ולכפות הדינים המתעוררים בעת המנחה{טז}. וכל אלו מיושב. אחר שאמר הש"צ קדיש, מתפללים שמונה עשרה בלחש. וכשרואה הש"צ שסיים הגדול שבציבור תפילתו ויש לכל הפחות בין הכל תשעה שסיימו שישמעו ויענו אמן (כדלעיל סימן י"ח סעיף א'), חוזר התפילה בקול רם, ומתחיל אֲדֹנָי שפתי תפתח וכו'. וכשמסיים, נופלים מיד על פניהם (ועיין לקמן סעיף ח') לצד שמאל כמו בשחרית{יז}. ועומד ש"צ לבדו ואומר קדיש תתקבל. ואם יש שהות אומרים אח"כ יחדיו, מזמור לדוד י"י קראתיך וגו'{יח} משכיל לדוד בהיותו במערה תפילה וגו' (וכשמתפללים מנחה וערבית סמוכות, מוסיפים אחריהם עוד מזמורים כרצונם עד שיגיע זמן ערבית{יט}) ועומד ש"צ ואומר קדיש יהא שלמא לפי מנהג השאמי. וכשמתפללים מנחה וערבית סמוכות אומר רק חצי קדיש. ולפי מנהג הבלדי מסיימים אחר המזמורים ר"ח בן עקשיא וכו', ועומד ש"צ ואומר קדיש דרבנן שהוא דעתיד. וזה בין אם מתפללים אותם סמוכות, בין אינן סמוכות. ויש מהבלדי שנוהגים כשהן סמוכות שלא לומר כאן קדיש כלל, אלא מיד אחרי המזמורים אומרים והוא רחום דערבית, אבל העיקר לומר קדיש{כ}. (והוא שייך ליתום, כדלעיל סימן כ"ה סעיף ז'):

[ו] מנהגינו שאין אומרים עלינו לשבח אחרי תפילת המנחה, אפילו כשאין מתפללים ערבית סמוכה אחריה, וכן בשבת{כא}. והטעם מפני שנתקן כנגד אומות העולם שהם משתחוים לשמש בעת זריחתה שחרית, וכן משתחוים לירח ערבית{כב}:

[ז] לכתחילה אין לומר והוא רחום וגו' תהילה לדוד וגו' שקודם מנחה, עד שיהא מניין בבית־הכנסת, כדי ששליח־צבור יאמר עליו הקדיש. אך בשעת הדוחק יכולים לאמרו אעפ"י שלא נשלם עדיין המניין, שהקְּפִ–ידא על המניין דוקא בשעת אמירת הקדיש עצמו, וכן הוא מנהגינו{כג}:

[ח] אין נפילת־פנים בלילה. לפיכך אם נמשכה תפילת המנחה עד הלילה, יאמר ש"צ קדיש תתקבל אחרי שמונה־עשרה. ונחלקו הפוסקים אם גם בין השמשות אין ליפול{כד}. ולמעשה יש נוהגים ליפול אז{כה}, אבל ברוב הקהילות נוהגים שלא ליפול, ומתוך כך הורגלו שגם כשמתפללים מבעוד יום, אינם נופלים. ואינו נכון, אלא צריכים ליפול{כו}, וכמפורש בכל הפוסקים וברמב"ם{כז} גם בסידורי הגאונים, ובכל התכאליל כת"י כולם{כח}:

[ט] אם השעה דחוקה, יתפללו בלחש ואח"כ יחזור הש"צ בקול רם רק ג' ראשונות עם הקדושה עד האל הקדוש{כט}, ויסיים קדיש תתקבל. או יתחיל שליח־צבור מיד אחר קדיש לומר השמונה־עשרה בקול רם, והצבור לא יתפללו אלא ישמעו ויענו עד שיאמר האל הקדוש, ואז יענו אמן ויתפללו בלחש. ואם השעה דחוקה ביותר, ויש לחוש שאם ימתינו עד לאחר שיאמר האל הקדוש, לא יסיימו תפילתם בעוד יום, יכולים להתפלל מיד עם שליח־ציבור הוא בקול רם והם אומרים עמו בלחש מלה במלה עד האל הקדוש. ואם יש פנאי יותר, יתפלל הש"צ כל השמונה־עשרה בקול רם, והם יאמרו עמו מלה במלה בלחש. ומי שהוא בקי ואינו אומר עמו בלחש, לא יצא ידי חובת תפילה אפילו בדיעבד. והוא הדין בכל תפילה כשהציבור נחפזים לצאת, יתפללו כך תפילה אחת, מפני שקרוב הדבר שלא יכוונו ליבם לחזרה והוי כברכות לבטלה. וכן הוא מנהגינו בכל מקום שיש דוחק. (ועיין לעיל סימן י"ח סעיף י'). ולכתחילה צריך לומר הקדיש תתקבל קודם צאת־הכוכבים. אמנם גם אם נמשכה התפילה עד אחר צאת־הכוכבים, יאמרנו, וכ"ה מנהגינו{ל}: