ו אייר

[ו] וכן כשהוא עוסק במשא ומתן, או במלאכה להשתכר בה, לא יהא בליבו לקבוץ ממון בלבד, אלא יעשה כדי שיהיה לו לפרנס את בני־ביתו, ולתת צדקה, ולגדל בניו לתלמוד־תורה. כללו של דבר, חייב אדם לשום עיניו וליבו על דרכיו, ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו. וכשרואה דבר שיבוא לידי עבודת הבורא יתעלה, יעשהו. ואם לאו, אל יעשהו. ומי שנוהג כן, נמצא עובד את בוראו תמיד כל ימיו. ובדרך הזה זקף רבינו הקדוש אצבעותיו למעלה בשעת מיתתו, ואמר{י} גלוי וידוע לפניך שלא נהניתי מהם אלא לשם שמים{יא}. ועל עניין זה ציוו רבותינו ז"ל ואמרו{יב} וכל מעשיך יהיו לשם שמים{יג}:

[א] לעולם יזהר אדם בתפילת המנחה, שהרי לא נענה אליהו אלא בתפילת המנחה, שנאמר{א} ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו{ב}. והטעם שתפילת המנחה היא חשובה כל כך, כי תפילת השחר זמנה בבוקר בקומו ממטתו מיד, קודם שיהיה טרוד בעסקיו. וכן תפילת ערבית בלילה, זמנה בבואו לביתו והוא פנוי מעסקיו. אבל תפילת המנחה, היא בעוד שהאדם טרוד בעסקיו, והוא צריך לשום אל ליבו לפנות מכל עסקיו ולהתפלל, על כן שכרה הרבה מאד{ג}:

[ב] עיקר זמנה הוא מתשע שעות ומחצה ולמעלה, והיא נקראת מנחה קטנה. וּבְשָׁעַת הַדֹּחַק, כגון שהוא צריך לצאת לדרך (או שהוא צריך לאכול, ועיין לקמן סעיף ג'{ד}) יכול להתפלל מיד לאחר שש שעות ומחצה, והיא נקראת מנחה גדולה. והמשך זמנה הוא לכתחילה עד שעה ורביע קודם הלילה ולא יותר, וזה נקרא פֵּלֶג־המנחה, כי משעת מנחה קטנה עד הלילה הוא שתי שעות ומחצה, והחצי מזה היא שעה ורביע. ובדיעבד או בשעת הדוחק, יכול להתפלל עד שקיעת החמה, ואפילו עד צאת הכוכבים. וכן נוהגין האידנא בדרך־כלל להתפלל מנחה וערבית סמוכות זו לזו. מה גם שיש סוברים שצריך להתפלל מנחה דוקא סמוך לשקיעת החמה. ושעות אלו המה שעות זמניות, דהיינו לפי ערך היום (מֵהָנֵץ החמה עד שקיעתה{ה}), מתחלק היום לשנים עשר חלקים. ואם היום גדול שמונה עשרה שעות, אזי שעה ומחצה נחשבת לשעה{ו}:

[ג] אסור להתחיל לאכול אפילו סעוֹדה קטנה, סמוך למנחה גדולה. וסמוך, היינו חצי שעה קודם. ואם אינו קובע עצמו לסעודה אלא שאוכל או שותה דרך עראי, פירות או תבשיל אפילו מחמשת מיני דגן, מותר. וכל שכן שסעודה גדולה כגון סעודת נישואין או ברית מילה וכדומה, אסור להתחילה אפילו סמוך למנחה גדולה, דהיינו מחצות היום, אלא ימתינו עד זמן מנחה גדולה, ויתפללו קודם הסְּעוֹדָה{ז}. וכן אסור ליכנס להתרחץ או להסתפר אפילו סמוך למנחה גדולה, והוא הדין לכל מלאכה או עניינים שאפשר שימשך בהם או יטרידוהו{ח}. אמנם מנהג העולם שאפילו סעודה קטנה עושים סמוך למנחה קטנה, מפני שסומכים שיש זמן קבוע לתפילה סמוך לערבית, ואין חוששים שמא יפשע ולא ילך להתפלל{ט}:

[ד] לתפילת מנחה צריך גם כן ליטול הידים עד הפרק{י} כמו לתפילת שחרית, ואעפ"י שאינו יודע להם שום לכלוך. ומי שעומד מלימודו, לא נהגו להחמיר ליטול ידיו. וכמבואר לעיל בסימן י"א סעיף ה' וסעיף ו'. וגם לתפילת ערבית אם הפסיק אחר מנחה, וכן למוסף אם הפסיק אחר שחרית, צריך ליטול ידיו{יא}. ונטילות אלו, אינן צריכות להיות מתוך כלי, וכן אין מברכין עליהן{יב}: