צור קשרדלג על צור קשר
חיפושדלג על חיפוש

תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
ד אייר
סימן מ"ח - הלכות דעות ומדות שירגיל בהם האדם את עצמו
[יז] אסור לאדם לבייש את חבירו, בין בדיבור בין במעשה, וכל שכן ברבים. ואמרו רבותינו ז"ל{נ} המלבין פני חבירו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא. (וכל שיש שם שלושה בני אדם, נחשב רבים{נא}). עוד אמרו רבותינו ז"ל{נב} נוח לאדם להפיל את עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חבירו ברבים, שנאמר{נג} היא מוצאת, והיא שלחה אל חמיה לאמר, לאיש אשר אלה לו, אנכי הרה. ולא אמרה לו בפירוש אלא ברמז. אם יודה, יודה. ואם לאו, היא לא תפרסמנו. לפיכך צריך האדם להזהר מאד, שלא לבייש את חבירו ברבים, בין קטן בין גדול. ולא יקרא אותו בשם שהוא בוש בו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו. ואם חטא כנגדו והוא צריך להוכיחו, לא יכלימנו, שנאמר{נד} ולא תשא עליו חטא. במה דברים אמורים, בדברים שבין אדם לחבירו. אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו כשהוכיחו בסתר, מכלימין אותו ברבים, ומפרסמים חטאו, ומחרפים אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים בישראל{נה}. ואין בזה משוֹם אונאת דברים, שהרי נאמר{נו} ולא תונו איש את עמיתו, ופירשו רבותינו ז"ל{נז} עמיתו, עָם שאתך בתורה ובמצוות הזהירה התורה על אונאתו, ולא על העובר עליהן ולא חזר בו לאחר שהוכיחוהו בסתר ובלשון רכה{נח}:
[יח] מי שחטא חבירו כנגדו, ולא רצה להוכיחו, ולא לדבר לו כלום, מפני שהיה החוטא הִדיוט ביותר, או שהיתה דעתו משובשת, ומחל לו בליבו, ולא שְׂטָמוֹ ולא הוכיחו, הרי זו מידת חסידות. לא הקפידה התורה אלא על המשטמה{נט}:
[יט] חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות, שלא ידבר אליהם אלא רַכּוֹת, וינהג בהם מנהג כבוד, ולא יכאיבם אפילו בדברים, מפני שנפשן שְׁפָלָה מאד, ורוחן נמוֹכה. אף־על־פי שהן בעלי ממון, ואפילו אַלְמַנְתּוֹ של מלך ויתומיו, מוזהרים אנו עליהם, שנאמר{ס} כל אלמנה ויתום לא תענון. ברית כרת להם מי שאמר והיה העולם, שכל זמן שהן צועקין מחמת החמס שנעשה להם, הם נענים, שנאמר{סא} כי אם צעוק יצעק אלי, שמוע אשמע צעקתו. במה דברים אמורים, בזמן שעינה אותם לצורך עצמו. אבל אם עינה אותם הרב כדי ללמדם תורה או אומנות, או להוליכם בדרך ישרה, הרי זה מותר. ומכל מקום ישגיח לנהלם בנחת וברחמים גדולים, שנאמר{סב} כי י"י יריב ריבם. אחד יתום מאב, ואחד יתום מאם. ועד אימתי נקראים יתומים לעניין זה, עד שיהיו יכולין לעשות כל צרכיהם בעצמם, כשאר כל הגדולים{סג}:
[כ] מידת חסידות שלא לקבל מתנה, רק לבטוח בה' שיתן לו די מחסורו, שנאמר{סד} ושונא מתנות יחיה{סה}:
[כא] צריך האדם ליזהר, שלא לעשות איזה דבר, שיכולין לחשוד אותו שעשה דבר עבירה, אף־על־פי שאינו עושה. כמו שמצינו שהכהן התורם את הלשכה לא היה נכנס בבגד העשוי באופן שיכולין להטמין בו איזה דבר. לפי שצריך האדם לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום ברוך־הוא, שנאמר{סו} והייתם נקיים מי"י ומישראל. ואומר{סז} ומְצא חן ושכל טוב, בעיני אלהים ואדם{סח}: