א אייר

[ב] הדרך הטובה והישרה היא, שירגיל אדם את עצמו ללכת בדרך אמצעית. לא יתאווה אלא לדברים שהגוף צריך להן, ואי־אפשר לחיות זולתן, כעניין שנאמר{ג} צדיק אוכל לשובע נפשו. וכן לא יהא עמל בעסקיו, אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה, כעניין שנאמר{ד} טוב מעט לַצַּדִּיק. ולא יקפוץ ידיו ביותר, וגם לא יפזר ממונו, אלא יתן צדקה כפי מסת ידו, ומלוה כראוי למי שצריך. ולא יהא מהולל ושוחק, ולא עָצֵב ואוֹנֵן, וכך אמרו ז"ל{ה} שחוק וקלות ראש, מרגילין לערוה. אלא שמח כל ימיו בנחת בִּסְבַר פנים יפות. וכן בשאר רוב המדות, מי שהולך בדרך האמצעית, נקרא חכם{ו}:

[ג] אך הגאוה היא מדה רעה מאד, ואסור לאדם לנהוג בה אפילו במעט, אלא ירגיל את עצמו להיות שפל־רוח, כמו שציוו חכמינו ז"ל{ז}, מאד מאד הֱוִי שפל רוח{ח}. ואיך תרגיל את עצמך להיות עניו ושפל־רוח. כל דבריך יהיו בנחת, ראשך כפוף, עיניך יביטו למטה ולבך למעלה, וכל אדם יהא חשוב בעיניך שהוא גדול ממך. אם הוא תלמיד־חכם יותר ממך, הרי אתה מחוייב לכבדו. וכן אם הוא עשיר ממך, גם־כן עליך לכבדו, כמו שמצינו{ט} רִבִּי ור' עקיבא היו מכבדים עשירים. ותחשוב בהיות כי השם־יתברך נתן לו עושר, מִסְּתַמָא ראוי הוא לכך. ואם הוא קטן ממך בחכמה או בעושר, תחשוב כי הוא יותר צדיק ממך, כי הוא אם עובר איזו עבירה, נחשב כשוגג ואנוס, ואתה אם עברת עבירה אתה מזיד. אם כה תחשוב תמיד, לא תוכל להתגאות, וטוב לך{י}:

[ד] וכן הכעס היא מדה רעה מאד וראוי לאדם להתרחק ממנה ביותר, וירגיל את עצמו שלא יכעוס אפילו על דבר שראוי לכעוס. ואם צריך להטיל אימה על בניו ובני־ביתו, יַראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי ליסרם, ותהא דעתו מיושבת בינו לבין עצמו. [ואיתא בגְּמַרָא{יא}, אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סִלָּא חַסִּידא, לא תִרְתַּח, ולא תִחְטֵי (פי' לא תכעוס, שמתוך הכעס אתה בא לידי חטא). לא תִרְוֵי (פי' לא תשתכר ביין) ולא תחטי]. וכל הכועס כאלו עובד עבודה־זרה, וכל מיני גיהנם שולטין בו, שנאמר{יב} והסר כעס מלבך, והעבר רעה מבשרך, ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר{יג} וגם רשע ליום רעה. ובעלי כעס, אין חייהם חיים. לפיכך ציוו רבותינו להתרחק מן הכעס, עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים. וזו היא דרך הטובה ודרך צדיקים, שהם עלובין ואינם עולבין, שומעים חרפתם ואינם משיבין, עושין מאהבה ושמחים ביסורים, ועליהם הכתוב אומר{יד} ואוהביו כצאת השמש בגבורתו{טו}:

[ה] לא יהא אכזרי כַּיְעֵנָה, ולא כִּילַי ככלב{טו*} או שווע כשכוי, או רך לבב כארנבת או גבור כארי, או טהור כבר־יונה או בעל זנות כאנפה וכנשר וכחסידה, או נוקם כגמל או עַבְרָן על מדותיו כבהמה הטהורה, או גבה־לב כשנהביים ותוכיים או שפל־רוח כשה, או ישר ככבש או עקלתון כנחש, או בעל חידות כשועל, או מזיק כעכבר. וכמה דעות באדם משונות זו מזו{טז}:

[ו] לעולם ירבה אדם בשתיקה, ולא ידבר אלא או בדברי־תורה, או בדברים שהוא צריך לחיי גופו. ואפילו במה שצריך לצרכי גופו, לא ירבה דברים. ועל זה אמרו רבותינו ז"ל{יז} כל המרבה דברים מביא חטא. ואמרו{יח} לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה{יט}: