ל סיון

[יא] האופה. ונכלל בזה גם איסור בישול וצלייה וכיו"ב. ודיני בישול נתבארו בס"ד בהרחבה לעיל סימן נ"ו{לה}:

[יב] הגוזז. ונכלל בזה שאסור לסרוק את השיער במסרק או במברשת. כי על ידי הפרדתו, בודאי ייתלש שיער. ואעפ"י שאין מתכוונים לכך, מכל מקום הוא פסיק רישיה (עיין לקמן סעיף ל"ה דיבור המתחיל מי). אבל מותר לסדר מעט את השיער במברשת בעלת שערות רכות ובלתי צפופות, וטוב שתהיה מיוחדת לשבת{לו}. ומותר גם לחלוק בה את השיער לכאן ולכאן באמצע הראש (דהיינו לעשות "שביל"), כיון שאינו פסיק רישיה שייתלש שיער באופן זה{לז}:

[צִיצִין,] דהיינו כמין רצועות דקות, שפירשו מעור האצבע סביב הצפורן, או ממקום אחר בגוף, אסור להסירן בין בכלי בין ביד בין בשינים. וצפורן שפירשה רובה וקרובה להינתק וּמְצַעֲרַתּוּ, מותר להסירה ביד אבל לא בכלי. ואם לא פירשה רובה, אסור להסירה אפילו ביד{לח}:

[יג] המלַבֵּן. דהיינו ליבון צמר ופשתן וכיוצא בהן. ונכלל בזה כיבוס בגדים. ולכן בגד וכיוצא בו שיש עליו איזה לכלוך, יקנחנו בקלות בסמרטוט וכדומה. אבל לא ישפוך עליו מים, מפני שנתינת המים נחשבת כמו כיבוס. ולכן אם תינוק השתין על איזה בגד, אסור לשפוך עליו מים. אבל אם השתין על הקרקע או על כלי עץ או עור או פלסטיק, מותר לשפוך שם מים. ויש אומרים שאפילו על בגד נקי נחשבת שפיכת מים ככיבוס. וכשאדם נוטל ידיו ורוצה לנגבן בבגד, טוב לשפשפן תחילה היטב זו בזו להסיר המים, כדי שלא ישאר עליהן רק מעט מים. כי במעט מים שהוא מנגבן, לא הוי כיבוס, כיון שהוא דרך לכלוך{טל}:

[גם] הסוחט בגד עד שמוציא המים שבו, נחשב כיבוס, כיון שהסחיטה היא מצרכי הכיבוס{מ}. לפיכך חבית שיש בה מים, אסור לפרוס עליה בגד שאינו מיוחד לה לכסותה בו, דחיישינן שמא יבוא לידי סחיטה. אבל בבגד המיוחד לה, מותר לכסותה. שכיון שהוא מיוחד לה, לא חיישינן שיסחוט{מא}. (ועיין לקמן סעיף כ"ה דיבור המתחיל בגד):

[וכן] אם נשפך מים על השלחן וכדומה, אסור לקנחם במטלית שהוא מקפיד עליה, שכיון שהמים מרובים חיישינן שמא יסחוט. וכן לא ינגב כוסות או שאר כלים צרים, שמחמת דָּחְקָם נסחט המשקה. וקל וחומר שאסור לנגב את השלחן או את הכלים בסמרטוט לח{מב}:

[כמו־כן] כלים שהדיחו אותם, אין לנגבם בבגד, משום איסור סחיטה. אלא ינגבם במגבת או בסמרטוט גדול המיוחדים לכך, שאינו מקפיד עליהם לסחטם אחרי הניגוב גם בחול{מג}. [ואסור להָדִיח כלים בשבת אלא אותם שצריכים להם בשבת {מד}. וכשמְּדִיחין כלים המלוכלכים בשׁוֹמֶן במים רותחים, לא יְעַרֶה את המים על הכלים, אלא יערה את המים לתוך כלי אחר ואחר־כך יתן בהם את הכלים{מה}] :

[מי] שהיה הולך וירדו גשמים עליו{מו} ועל בגדיו, מותר לילך לביתו, דלא חיישינן בזה שמא יסחוט. וכשפושטם, אסור לשטחם כדי שיתייבשו. ואפילו בגדים שהיו לחים רק מזִּיעה, אסור לשטחם. וכל שכן שאסור לשטוח הבגדים נגד האש. ואפילו אם הוא לבוש בהם, אסור לעמוד נגד האש במקום שהוא חם מאד עד שהיד סולדת בו. וכן אסור לנער בגד מן המים שעליו. ובגד שהוא מקפיד על מימיו (דהיינו שאינו רוצה שיהיה הבגד רטוב), אסור אפילו לטלטלו לאחר שפשטו מעליו, דחיישינן שמא יסחטנו{מז}:

[היה] הולך והגיע לאמת־המים, יכול לדלג ולקפוץ עליה אפילו אם היא רחבה. ומוטב שידלג, ממה שיקיף, מפני שמרבה בהילוך. ואסור לעבור בה, שלא יבוא לידי סחיטה{מח}. וכן אסור לילך בשבת במקום שיכול להחליק וליפול במים, שמא יִשָּׁרוּ בגדיו ויבוא לידי סחיטה{מט}:

[יד] המנַפֵּץ. היינו שסורק במסרק צמר או פשתן וכיו"ב, או שחובטו במקל שיחליק או יתפרק{מט*}:

[טו] הצובע. ונכלל בזה שאסור לצבוע שום דבר, אפילו בצבע שאינו מתקיים{נ}. (ולכן אסור לאשה לצבוע פניה וכדומה{נא}, כְּדִלְקַמַּן סימן ס"ט סעיף ט'). ויש ליזהר כשידיו צבועות מפירות שאכל, שלא יגע בבגדו מפני שצובעו{נב}. וכן דם חטמו ודם מכתו, לא יקנח במטפחת{נג}. אבל מותר ליתן כרכוֹם לתוך התבשיל אעפ"י שצובעו, וכן ליתן יין אדום בתוך יין לבן, או "תה" ומיץ "פטל" בתוך מים, מפני שאין איסור צביעה באוֹכָלין ובמשקין{נד}:

[טז] הטווה. היינו שעושה חוט מצמר או מפשתן וכיו"ב, וכן השוזר חוטים:

[יז] המֵיסך. היינו מתיחת החוטים וסידורם כדי לארוג אותם: