כט סיון

[ד] המְעַמֵּר. דהיינו אסיפת השבלים. ונכלל בזה שאסור לקבץ כל דבר ממקום גידולו, כגון פירות וירקות, עצים ועשבים {יב}. אבל שלא במקום גידולם, כגון פירות שנתפזרו במקום אחד בבית או בחצר, מותר לאספם. אך אם נתפזרו אחת הנה ואחת הנה, דאיכא טירחא לאספם, אסור לקבצם לתוך הסל, אלא מלקט ואוכל{יג}:

[ה] הַדָּשׁ. דהיינו המוציא גרגרי התבואה מן השבלים, על ידי שחובטם במקלות וכדומה. ונכלל בזה שאסור לסחוט זיתים וענבים, וכן תפוזים ואשכוליות וכיו"ב, ואף תותים ורמונים גם אם באותו מקום אין דרך בני־אדם לסחטם{יד}. אך מותר למצוץ בפיו מן הענבים את המשקה שבהם, וכל שכן משאר הפירות{טו}:

[יש] אומרים שבזמנינו אסור לסחוט גם לימונים. ולכן ראוי לימנע מלסחוט לימון לתוך משקה כגון מרק או תה{טז}. אבל מותר לסחוט לימון לתוך מאכל, כי משקה הבא לאוכל, כאוכל דַּאמֵי{יז}. וכן מותר לחתוך מהלימון וליתנו בתוך משקה{יח}:

[פירות] וירקות שאינו צריך למשקים היוצאים מהם, מותר לסחטם, ובפרט אם המשקים הולכין לאיבוד. אך זיתים וענבים אסור לסחוט בכל אופן{יט}:

[ו] הזוֹרֶה. דהיינו שמפזר לרוח את התבואה ברַחַת, כדי להפריד ממנה את המוץ והקש. ויש אומרים כי נכלל בזה שאסור לרקוק במקום שהרוח תפזר את הרוק{כ}, אך אין מי שחושש לזה{כא}. ולפי זה מותר להשתמש ב"ספריי" מטהר אוויר, שהחומר שבתוכו מתפזר לרסיסים דקים, וכל כיוצא בזה {כב}:

[ז] הבורר. אוכל המעורב עם פָּסולת, אסור לברור את הַפָּסולת מתוך האוכל. אבל לברור את האוכל מתוך הפסולת, מותר, אך לא על־ידי כלי, אלא דוקא ביד. [וכלי שאמרנו, היינו כגון נפה וכברה ומסננת וכיו"ב. אבל כף ומזלג, יש אומרים שהם נחשבים לעניין זה כמו יד] . ודוקא מה שצריך לאכול מיד{כג}. נמצא שבשלושה תנאים הוא שמותר לברור. וסימניך אוכל, ביד, ומיד. דהיינו, אוכל ולא פסולת. ביד, ולא בכלי. ומיד, ולא לאחר זמן:

[אפילו] בשני מיני מאכלים שרוצים לברור את מה יאכלו עתה וּמה ישאירו, צריכים ליזהר לברור את מה שרוצים לאכול עתה, ולא לברור את מה שרוצים להַנִּיח. כי מה שרוצים לאכול עתה, נחשב אוכל. ומה שרוצים להניח, נחשב פסולת. אבל במין אחד, מותר לברור, כגון גדולים מן הקטנים. אך לא כשמקצתם אינם טובים כל כך, כגון שנשרפו על־ידי הבישול {כד}. ואפילו לקלוף שום או בצלים ולהניחם, אסור משום בורר. ואינו מותר לקלוף אלא מה שצריכים לאכול מיד{כה}:

[הרבה] פוסקים סוברים שאפילו בדבר שאינו בר־אכילה, שייך איסור בְּרִירה, כגון בכלים ובגדים וספרים. כי מה שרוצים להשתמש בו עתה, נחשב כמו אוכל, והשאר נחשב כמו פסולת {כו}:

[אין] לסנן שום משקה, כי יש בזה כמה חילוקי דינים. אבל מותר לשתות על־ידי מפה, כי לא שייך בורר אלא במתקן הדבר קודם האכילה או השתייה. אבל באופן זה, אינו אלא מעכב את הפסולת שלא תיכנס לתוך פיו. ומכל־מקום לא ישתה דרך השרוול, דבזה איכא למיחש שמא יסחוט, כיון שמצטער בלבישתו {כז}:

[זבוב] או יְתוש וכדומה, שנפלו לתוך דבר־מאכל, לא יסיר את הזבוב או את היתוש לבד, אלא יקח גם קצת מהמאכל עמו ויזרוק. אבל אם נפלו לתוך משקה, מותר להסירם לבדם, מפני שלא שייך ברִירה אלא בדבר המעורב, ולא כשהוא צף למעלה {כח}:

[ח] הטוחן. ונכלל בזה שאסור לחתוך דק דק בצלים ושאר ירקות, אלא אם כן הוא סמוך לסעודה. וגם אז, דוקא בסכין מותר, ולא בכלי המיוחד לכך, כגון "פומפיה"{כט}. ומותר סמוך לאכילה לדוך במכתשת מיני קליות כגון פולים ואפונים ושקדים וכיו"ב (בפרט לצורך זקנים או קטנים שאינם יכולים ללעוס), ובתנאי שיעשה שינוי מדרך דיכה שבימי חול. כגון שידוך בקת של־סכין תוך המכתשת, או שידוך ביד המכתשת בשולי המכתשת{ל}: 

[ט] המְרַקֵּד. דהיינו שמקפיץ את הקמח על־גבי נפה, כדי להפריד הסובין ממנו, או תולעים וכיו"ב{לא}. ונכלל בזה שאסור לסנן משקה מהשמרים שבו:

[י] הַלָּש. ונכלל בזה שאסור להקציף "חִלְבּהּ" (העשויה לתבלין מגרעיני תלתן) ששרו אותה במים מערב שבת ועדיין לא הקציפוה, ואפילו מעט אסור להקציפה, ואפילו ללא תערובת מים מאחר שכבר נשרית במים. ואפילו לערבה בנחת וביד אסור, דהוי לישה, שהרי בלילתה קשה ועבה בתחילה{לב}. ו"חִלבה" שהקציפוה כבר מערב שבת, מותר לחזור ולערבה בשבת (אעפ"י שחזרה בלילתה להיות קשה ועבה) ובלבד שיעשה בנחת, ומותר אז גם כן להוסיף בה מים, ומותר לערבה לא־רק ביד אלא אפילו על־ידי כלי. והוא הדין והוא הטעם בכל זה בהכנת "טחינה"{לג}:

[עשיית] "מיונז" (מביצים טרופות ושמן וחרדל וכו') בשבת אעפ"י שהיא בלילה רכה, אין להתיר אלא בשעת הצורך על פי הוראת חכם. וצריך לעשות באופן שלא יערב בכח, ובשינוי מהסדר הרגיל בנתינתם. ולטרוף ביצים בשבת, אסור לדעת רוב הפוסקים משום עוּבָדִין דחול{לד}: