כה סיון

[כא] בכל הפטרה, כשגומר המתרגם{פ} לתרגם את הפסוק האחרון, מסיים אח"כ על דא יתברך וישתבח וכו'{פא}. ובשאמי נוהגים שהקורא מוסיף תחילה, פסוק{פב} גואלינו י"י צבאות שמו וגו', והמתרגם מתרגמו, פרקנא וכו', ורק אח"כ אומר על דא יתברך וכו'. ובבלדי לא נהגו כן{פג}:

[כב] ראש־חודש שחל להיות בשבת, מפטירין השמים כסאי. ואם טעה וקרא ההפטרה של פרשת־השבוע, אם עדיין לא אמר הברכות האחרונות, יאמר גם השמים כסאי, ויברך אחר־כך. ואם לא נזכר עד לאחר הברכות, יאמר השמים כסאי בלא ברכות. ואם חל ראש־חודש ביום ראשון, מפטירין מחר חודש. ואם טעה, דינו כמו בשבת וראש־חודש. חל ראש־חודש בשבת וביום ראשון, המנהג שאין מפטירין אלא השמים כסאי{פד}. ובקצת מקומות מהשאמי נוהגים להוסיף אחריה פסוק ראשון ואחרון מהפטרת ויאמר לו יהונתן מחר חודש (בלא תרגום), ואין למַחות בידם. אבל מקום שאינם נוהגים זאת, אין להם לנהוג כך מחדש{פה}. ומנהג הבלדי להזכיר ראש־חודש באמצע הברכה, אבל לא בחתימה, וכן בחול־המועד דפסח וסוכות{פו}. ובשאמי אין מזכירים ר"ח וחוהמ"ע אפילו באמצע הברכה{פז}:

[כג] אדם אחד צריך לקרות כל ההפטרה מתחילתה ועד סופה. אמנם בקצת מקומות נוהגים כשרוצה האב שבנו הקטן (או קטן אחר) יקרא ההפטרה, עולה האב לקרות המפטיר בספר־תורה ומברך גם־כן על ההפטרה ומתחיל לקרות ממנה שניים שלושה פסוקים, וחוזר למקומו ונותן לבנו להשלים יתר הפסוקים עד סופה חוץ משניים שלושה פסוקים האחרונים שהאב עולה לקרותם ומברך האב ברכות האחרונות. ויש שנוהגים שאפילו אינו חוזר לקרות הפסוקים האחרונים רק הקטן משלים עד סופה ממש, והאב אומר רק הברכות האחרונות. ואין להזחיחם, כי יש להם על מה שיסמוכו{חפ}:

[כד] המנהג להעלות חתן להפטיר, בשבת שבתוך שבעת ימי המשתה. ומזמינים אותו על־ידי אמירת פיוט חתן נעים וכו' ישמח חתני וכו', קום חתן לקרוא בתורה וכו'{פט}. וכשמסיים ההפטרה קודם שיברך, יש מקומות נוהגים שהוא מוסיף שבעה פסוקים (מהפטרת נצבים) תחילתם שוש אשיש וגו' כחתן יכהן פאר וככלה וגו', עד ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך {צ}. ואין התורגמן מתרגם פסוקים אלו, רק החתן קוראם פסוק אחר פסוק. וכשמסיים, אומר התורגמן על דא יתברך וכו'{צא}. ויש מקומות שלא נהגו להוסיף כלל, ואל ישנו ממנהגם{צב}:

[כה] בימים שמוציאים שני ספרי־תורה, מנהגינו שאין מוציאים אותם יחד. אלא אחרי שגמרו הקריאה בראשון, הגולל והחזן (עיין לעיל סימן כ"ב סעיף ל"ה) גוללים ומעמידים אותו על התיבה בצד ימין, ואדם אחר מוציא ספר־תורה שני ומניח אותו על התיבה לשמאל ספר־תורה הראשון, ואח"כ מחזיר את הראשון למקומו. וכן בימים שמוציאים שלושה ספרי־תורה. ומנהגינו שאומרים אז כל הקהל יחד את המזמור{צג} למנצח השמים מספרים וגו' שהוא מדבר בשבח התורה. (ונראה שהנהיגו חכמי תימן כן, כדי שלא יהיו הציבור שוהים ומצפים בשתיקה עד שיפתחו הספר השני, ויש בזה משום כבוד הציבור). ומדקדק להוציא את הספר כשאומרים והוא כחתן "יוצא" מחופתו{צד}. ויש מדקדקים להשאירו מונח בתיבה לצד הספר הראשון, עד שאומרים משפטי י"י אמת צדקו "יחדיו", ורק אח"כ מחזירו {צה}. ובשבת חנוכה, וכן בראש־חודש שבחנוכה, נוהגים לומר אז, מזמור שיר חנוכת הבית וגו'{צו}. ובראש־חודש שחל בשבת, יש מהבלדי שנוהגים לומר אז{צז}, מזמור שירו לי"י שיר חדש וגו', י"י מלך ירגזו עמים וגו', במקום מזמור השמים מספרים{צח}. ואין החזן מראה בהם פני הכתיבה לעם, זולת בספר הראשון{צט}. ואינו אומר קודם ספר שני ושלישי פסוקים הנהוגים, זולת הכל תנו עוז וגו' י"י עוז לעמו יתן וגו'{ק}:

[כו] בית־הכנסת שאין בה רק שני ספרי־תורה, והוא יום שצריכים להוציא שלושה ספרי־תורה, חוזרים לקרות (מה שהיו צריכים לקרות בשלישי) בס"ת הראשון, ואפילו אם לא גללוהו בנתיים למקום הקריאה. אמנם כדי שלא להטריח הציבור, טוב שיגללוהו בִּנְתַּיִים{קא}:

[א] בין מנחה של־שבת לערבית מוצאי־שבת, המנהג שלא לקבוע לימוד בבתי כנסיות ובתי מדרשות{א}. ואחרי סעודה שלישית קודם ערבית, נוהגים לומר תְּמָנְיָא אַפֵּי (שהוא פרק קי"ט בספר תהלים) וט"ו שירי המעלות. ואם יש עוד פנאי, אומרים מזמורים נוספים (כגון מכתם לדוד שמרני אל וגו'{ב}, תפלה לדוד שמעה י"י צדק וגו'{ג}, לדוד ברוך י"י צורי וגו' {ד}, לדוד י"י אורי וישעי וגו'{ה}) כל מקום לפי מנהגו{ו}. ואומר אחר־כך שליח ציבור חצי קדיש בשאמי{ז}. ולפי מנהג הבלדי מסיימים ר' חנניא בן עקשיא, ואומר קדיש דרבנן שהוא דעתיד{ח}. וכשחל יום טוב במוצאי שבת, אין נוהגים לומר מזמורי תהלים הנז"ל קודם ערבית{ט}: