כד סיון

[יד] בבתי כנסיות שנוהגים למכור עליית ראשון בשמחת תורה ובשבת בראשית, וכל המוסיף זוכה ועולה אפילו הוא ישראל או לוי, אעפ"י שיש שם כהנים, הוא מנהג וַתִּיקין שנעשה לכבוד התורה להראות חביבותה, ואין הכהנים יכולים למחות [וממילא נתפרדה החבילה כדין אין כהן בבית הכנסת, כדלעיל סימן כ"ב סעיף ל"א]  ואין צריך הכהן לצאת אז חוצה. ואף הנוהגים כן גם בפרשת נח, אין להזחיחם ממנהגם. אבל בשאר זמנים אין לעלות אז ישראל אפילו בחגים ובמועדים, כי אין טעם ההיתר משוֹם דמים מוכיחים כמו שסוברים, דזה לא מהני בנדון דידן, ורק משוֹם כבוד התורה הוא דשרי. ובתי כנסיות שלא נהגו כן, אינם רשאים לעשות זאת, אלא אם כן ימחלו הכהנים על כבודם, ואז יהיה דבר זה אצלם תקנה קבועה, ואפילו אם יתחרטו הכהנים אחר־כך. אבל שב ואל תעשה עדיף {נח}:

[טו] כשיש שמחה בבית־הכנסת, כגון שבת חתונה שבתוך שבעת ימי המשתה, או הכנסת ספר־תורה חדש, המנהג בהרבה מקומות שמוסיפים לקרות בספר־תורה יותר משבעה גוברי לכבוד החתן והאורחים המרובים, ואין בזה משום ברכות שאינן צריכות. ומיהו ראוי שלא להרבות יותר מדאי, מפני טורח ציבור{נט}. וכשיש הרבה כהנים ולויים, המנהג שמעלים כהן לוי ישראל, כהן לוי ישראל וכו' עד תומם, ואחרי כן מעלים ישראלים זה אחר זה. ויש שאינם מדקדקים בזה, אלא אחרי כהן לוי וישראל הראשונים, מעלים אותם כפי המזדמן בסדר ישיבתם{ס} (ועיין עוד לעיל סעיף י"ג):

[טז] כשסיים השביעי ברכה אחרונה, אומר קדיש{סא}, אך אחרי המפטיר אין קדיש. ומנהג הבלדי שגם כשמוציאים ספר שני, אינו אומר קדיש אחריו, מפני שהוא מפטיר. וכן כשמוציאים שלושה ספרים, אומר קדיש אחרי הראשון, מפני שקראו בו שבעה גוברי, וכן אומר קדיש אחרי השני, אבל אחרי השלישי שהוא מפטיר אינו אומר קדיש{סב}. ומנהג השאמי לומר קדיש אחרי כל ספר וספר, דהיינו כשמוציאים ב' ספרים אומרים שני קדישים, וכשמוציאים שלושה אומרים שלושה קדישים{סג}. ויש מהשאמי נוהגים שכשהם שלושה ספרים, קוראים בראשון רק ששה{סד}, לפיכך אינם אומרים קדיש אלא אחרי השני וכן אחרי השלישי{סה}:

[יז] המפטיר קורא תחילה בתורה מסוף הפרשה ממה שקרא כבר השביעי, שלושה פסוקים{סו}. אלא אם כן נשאר ממקום ריוח הפרשה פסוק אחד או שניים, שאז צריך להתחיל מתחילת הפרשה (כדלעיל סימן כ"ב סעיף כ"ה). ויש מהבלדי נוהגים שגם באופן זה אינו קורא אלא שלושה פסוקים בלבד{סז}. ובסוף כל חוֹמֶשׁ, יש נוהגים שקורא המפטיר חמישה פסוקים {סח}, כנגד חמישה חומשי תורה{סט}:

[יח] בין המפטיר לַהַפְטָרָה, יש נוהגים שהציבור אומרים מה רב טובך וגו' לך י"י הגדולה וגו'. ונראה לי שהוא המנהג הנכון, משום דקיימא לן{ע} שאין המפטיר רשאי להתחיל לברך על ההפטרה עד שיגמרו לגלול ספר־תורה, כדי שלא יהיו החזן והגולל טרודים מלשמוע הברכה וההפטרה. נמצא דבזמן שהציבור אומרים פסוקים הללו, יכולים הם להספיק אפילו לסגרו ולהעמידו על התיבה, ולכל הפחות לגללו ולכסותו במטפחותיו (וכשסיימו הציבור אמירתם, הוא מתחיל לברך, והחזן והגולל גם־כן מאזינים לברכה ואח"כ משלימים) ולא יצטרכו לעכב את הציבור בשתיקה{עא}. אמנם יש שאינם נוהגים לומר אז מה רב טובך וגו' רק אחרי ההפטרה, ומיד כשהמפטיר מסיים הברכה האחרונה על הספר מתחיל לברך על ההפטרה, והספר מכוסה אז במטפחותיו כמו בשאר ברכה אחרונה ובין גוברא לגוברא (כדלעיל סימן כ"ב סעיף ו'), וגם החזן והגולל מאזינים לברכות, וכשמתחיל ההפטרה הם גוללים ומעמידים אותו על התיבה. ואעפ"י שיש להם על מה שיסמוכו, מכל מקום ראוי שלכל הפחות יעשו אז התחלת גלילה, ואחרי שיברך על ההפטרה ישלימו{עב}:

[יט] הַהַפְטָרִיּוֹת, וכן פתיחתן וסיומן, המנהג בכל גלילות תימן כפי שסידרם רבינו הרמב"ם בסוף ספר אהבה{עג}. וכשהפרשיות מחוברות, מפטירים לעולם ההפטרה שֶׁלַּ־פָּרָשָׁה השנייה{עד}. והמנהג לקראם מתוך ספרי הפטריות מיוחדים {עה}:

[כ] אסור לדבר אפילו בדברי־תורה, בשעת ההפטרה, כמו בקריאת ספר־תורה{עו} (כדלעיל סימן כ"ב סעיף י' וסעיף ט"ו). וחובה על כל אדם לשמעה מפי המפטיר{עז}. לפיכך כשיש שמחה, אין לזלף אז מי ורדים על הקהל (ועיין לקמן סימן ס"ט סעיף ט') או לחלק מיני־מתיקה, שלא יסיחו דעתם. וכל שכן כשצריכים לברך על המי־ורדים (עיין לעיל סימן מ"ד סעיף ג'). רק יזלפו ויחלקו אח"כ בזמן שאומר החזן מי שבירך {עח}. ומנהגינו להחזיר ולגעור בקורא שטעה בדקדוקי ההפטרה, כמו בקורא בספר־תורה, וכדלעיל סימן כ"ב סעיף כ"ט{עט}: