כג סיון

[ז] שירת הים ועשרת הדיברות, נהגו למכור. וכל המרבה במחיר, זוכה{כג}. ויש עוד מנהגים שונים אלו מן העליות מוכרים, וכל מקום יעשו כמנהגם{כד}:

[ח] התּוֹכֵחָה שבפרשת בחוקותי ושבפרשת כי תבוא, מזמין החזן לגדול שבציבור שיקרא{כה}. ואינו מסלסל בנעימתם, דרך הכנעה (ויש מקומות שנוהגים מטעם זה גם להנמיך אז את קולם מעט), חוץ מבפסוק וזכרתי את בריתי יעקוב וגו' וכן אם לא תשמור וגו' (ובפרט החלק השני שֶׁלַּ־פָּסוּק, דהיינו ליראה את השם הנכבד וגו'){כו}. ויש נוהגים שהוא מקדים שלושה פסוקים, תחילתם מוסר י"י בני אל תמאס וגו', לפני ברכה ראשונה{כז}. ואין להפסיק באמצע התוכחה (וכן האִרורים שבפרשת כי תבוא, וכן שירת הים ועשרת הדיברות{כח}) אלא אחד קורא את הכל. וצריך להתחיל פסוק אחד מקודם. אך כיון שלפני התוכחה יש ריוח פרשה, ואסור להתחיל שם, לפיכך יתחיל לכל הפחות שלושה פסוקים מקודם (כדלעיל סימן כ"ב סעיף כ"ד) דהיינו בפרשת כי תבוא מפסוק יפתח י"י לך וגו' {כט}. ובפרשת בחוקותי, מפסוק ונתתי משכני בתוככם וגו' (ונוהגים להוסיף עוד פסוק אחד, דהיינו שמתחילים מן ואכלתם ישן וגו'). אך יש נוהגים שמתחיל אז מפסוק ואם לא תשמעו לי וגו'{ל}. ואחרי התוכחה צריך לקרות לכל הפחות עוד פסוק אחד, ובפרשת בחוקותי קורא לכל הפחות ג' פסוקים, שאם יקרא רק אחד ישארו שני פסוקים עד מקום ריוח הפרשה ואסור להפסיק שם{לא}:

[ט] מנהגינו גם בזמנינו לתרגם הפרשה (תרגום אֻנְקֻלוֹס) וההפטרה (תרגום יונתן בן עוזיאל). וחלילה לבטל המנהג, כי הוא מיוסד על פי דעת הגאונים שהתַּרְגּוּם חובה מתקנת נביאים {לב}. בשבת וימים טובים, מתרגמים כל הפרשה וכל ההפטרה. (אך המפטיר אין מתרגמים{לג}). וכן בחול־המועד פסח, ובתשעה באב שחרית ומנחה. אך קריאת שני וחמישי ומנחת שבת אין מתרגמים, וכן בראשי חדשים, חול־המועד סוכות, חנוכה ופורים ותעניות{לד}:

[י] לא ישען המתרגם על שום דבר, אלא יעמוד באימה וביראה{לה}. ומנהגינו שהוא עומד מימין הקורא{לו}, ועוטף ראשו בטלית{לז}. והקטנים הם המתרגמים, כפי סדר ישיבתם בבית־הכנסת, והוא משום חינוך{לח}. ואם טעה באופן שמשתנה העניין, מחזירים אותו{טל}. ואם לא נשתנה, גוערים בו{מ}. כעין קריאת ספר־תורה עצמה (כדלעיל סימן כ"ב סעיף כ"ט) {מא}. ואין הקורא בתורה רשאי לסייע ולתקן את התורגמן, שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה{מב}. ומסתבר שהוא הדין החזן{מג}. הפרשה, אחד בלבד מתרגם. וההפטרה, רשאים לתרגם שְׁנַיִם כאחת{מד}:

[יא] יש פסוקים שאין מתרגמים אותם בציבור{מה}, דהיינו שהמתרגם שותק, והעולה לתורה קורא הפסוקים זה אחר זה. ואלו הן. מעשה ראובן, דהיינו פסוק ויהי בשכון ישראל{מו}, ופסוק פחז כמים{מז}. ובמעשה העגל חמישה פסוקים, מן ויאמר משה אל אהרן, עד לשמצה בקמיהם{מח}. ועוד פסוק אחד אחרי כן, והוא ויגוף י"י את העם{מט}. וברכת כהנים שלושה פסוקים, מן יברכך וגו' עד וישם לך שלום{נ}. אבל שאר כל הפסוקים, מתרגמים אותם, ובכלל זה התוכֵחות שבפרשת בחוקותי ושבפרשת כי תבוא{נא}:

[יב] לא יקרא אדם אחד עניין אחד בשני ספרי־תורה, משום פגמו של־ראשון, דהיינו שמא יאמרו למה חזר לקרות שוב, אלא מפני שנמצא פיסול בראשון. ולפיכך אם הם שני עניינים, מותר. וגם באותו עניין, אם הפסיק בנתיים אדם אחר בקריאה, מותר, והרי זה כקורא מחדש. אך קדיש שאומר המשלים, אינו נחשב הפסק, ולכן אסור המשלים לעלות לספר־תורה שני. וכן כשמוכרים הקריאה, יכול לעלות שוב, שהדמים מוכיחים. ר"ל שאם מפני שנמצא פיסול בראשון, בלא דמים היה לו לעלות {נב}. אבל באותו ספר־תורה, רשאי אדם אחד לקרות שתי פעמים או יותר, אפילו סמוך, כגון שלישי ורביעי וכו', גם אם אינו קונה הקריאה השנית בדמים. וכן הוא מנהגינו. וכמו־כן מנהגינו שרשאי לעלות שוב לקרות מפטיר באותו הספר ואפילו אם הוא עצמו קרא שביעי{נג}:

[יג] אחרי שקראו כהן לוי וישראל כתקנת חז"ל (וכדלעיל סימן כ"ב סעיף ל"א), מותר שיעלו שוב כהנים, בהפסק ישראל בנתיים. ויכריז החזן קודם, אעפ"י שהוא כהן{נד} (ועיין עוד לקמן סעיף ט"ו). וכשמוכרים העליות, מנהגינו שגם כהנים יכולים לקנות ולקרות מרביעי ואילך, או מפטיר, ואז אין החזן מכריז אעפ"י שהוא כהן{נה}. אך הלויים, קוראים מרביעי ואילך אפילו כשאין מכירה, ובלא שיקדים החזן להכריז אעפ"י שהוא לוי, ורבים אינם מקפידים שיעלו אפילו כמה לויים בלא הפסק ישראל ביניהם{נו}. ויש נוהגים שיכול לעלות לוי אפילו שלישי כשהוא במכירה{נז}: