כב סיון

[כו] בפרשת שבת נאמר{עד} ויקהל משה, ודרשו רבותינו ז"ל{עה} למה נאמר בפרשה זו ויקהל, ולא נאמר כן בכל התורה כולה. אמר הקדוש ברוך הוא למשה, רד ועשה לי קהילות גדולות בשבת, כדי שילמדו הדורות הבאים אחריך, להקהיל קהילות בכל שבת וללמד תורה ברבים. עוד אמרו {עו} לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל, אלא לעסוק בהם בתורה. כי הרבה אנשים טרודים כל ימי החול במלאכתם, ואין להם פנאי לעסוק בתורה בקביעות. ובשבת ויום טוב שהם פנויים ממלאכתם, יכולים לעסוק בתורה כראוי. לפיכך בעלי מלאכות ובעלי־בתים שאינם עוסקים בתורה כל ימות השבוע, מחוייבים המה יותר לעסוק בתורה ביום שבת־קודש, איש איש כפי השגתו ויכלתו{עז}. וישתדל מי שחָלק לו השי"ת בינה, לחדש איזה חידוש בתורה. ואם אֵי אִפשר לו לחדש, ילמוד בספרים אשר לא למד בהם עד כה{עח}:

[א] כבר ביארנו בסייעתא דשמיא דיני הקריאה בספר־תורה, לעיל סימן כ"ב גבי שני וחמישי, וכאן נוסיף לבאר בס"ד עוד מדיני הקריאה השייכים לשבת ויום טוב. ושם סימן כ"ג ביארנו שאם נמצא פיסול בספר־תורה באמצע הקריאה, מוציאים ספר־תורה אחר בכל מיני חסרות ויתירות ואפילו על דיבוק בעלמא, יעויין שם בפרוטרוט. ומנהגינו שזה אפילו כשנמצא הטעות בפסוק אחרון של פרשה, דהיינו בסוף מברך שביעי. וגם אם לא נודעה הטעות אלא בקריאת המפטיר של שבת רגילה, יש להוציא ס"ת אחר. קל וחומר כשהמפטיר הוא חובת היום כגון ביו"ט, ובשבת וראש־חודש, או פרשת שקלים וכיו"ב{א}:

[ב] בשבת שחרית אם דילג הקורא בספר־תורה אפילו תיבה אחת, וכל שכן פסוק אחד, צריכים לחזור ולהוציא ספר־תורה ולקרות אותו פסוק ועוד שני פסוקים עמו בברכות, אפילו אם כבר התפללו מוסף{ב}:

[ג] קטן היודע לקרות ויודע למי מברכין, עולה ממניין שבעה {ג}. וכן הוא מנהגינו לחנך את הקטנים לקרות בספר־תורה ממניין העולים, מכבן שש כבן שבע{ד}. ובפרט המנהג קבוע שעולה תמיד קטן לששי{ה} (עד היותו בן י"ג שנה), מפני מעלתו המיוחדת של־הששי על פי הזוהר הקדוש{ו}. ורשאים להעלות אפילו כמה קטנים, ובלבד שרוב הקוראים יהיו גדולים, כגון בשבת ארבעה גדולים ושלושה קטנים{ז}. ומנהג השאמי שלא להעלות קטן אלא בשבת שקוראים שבעה, וגם אז דוקא מֵאחרי השלישי{ח}. ומנהג הבלדי שיכול לעלות תמיד אפילו למניין שלושה בשני וחמישי ובמנחת־שבת{ט}. וכן מנהגינו שהקטן יכול לקרות המפטיר וההפטרה{י}, זולת כשמוציאים ספר שני שהמפטיר קורא בחובת היום, כגון ראש־חודש ויום טוב וארבע פרשיות, אז אין מעלים קטן, אלא שיכול גדול לקרות המפטיר והקטן יקרא את ההפטרה. ויש נוהגים להקל גם באלו, זולת בפרשת זכור שלכתחילה אין להעלות קטן {יא}. ויש מקומות שנוהגים להעלות כל הילדים קטני־הקטנים שבבית־הכנסת (שבשאר פרשיות עדיין אינם עולים לספר־תורה) לקרות בזה אחר זה (או כולם ביחד) ששי של פרשיות ויחי, יתרו, קורח והאזינו{יב} [ויש מקומות שאינם נוהגים כן, אלא מעלים אותם בשמחת־תורה, כדלקמן סימן קי"ט סעיף י"ב] :

[ד] מנהגינו בחלוקת המברכים, דהיינו ראשון שני שלישי וכו', הוא כפי סדרן בתִּיגַּאן אשר יסדו קדמונינו חכמי תימן נע"ג. ומקרוב יש מהשאמי שנהגו לקרות כפי החלוקה שבחומשים של שאר תפוצות ישראל{יג}. וכשהפרשיות מחוברות, לפי החומשים הנז"ל העולה רביעי מצרף סוף הפרשה הראשונה עם תחילת השנייה. ולפי התיגאן עולה אחר מתחיל פרשה שנייה (חמישי בדרך־כלל){יד}:

[ה] בשנה שיש ברירה לחבר פרשיות חוקת ובלק או מטות ומסעי, מנהג הבלדי לחבר חוקת ובלק ולהפריד מטות ומסעי, ומנהג השאמי בהיפך{טו}:

[ו] עשרת הדיברות, מנהגינו לעולם לקרותם בטעם העליון {טז}, ומחולקים לעשרה פסוקים, שכל אחת מהדיברות נקראת בפני עצמה{יז}. וקוראים אותם בנועם וניגון שיר, מן אנוכי וגו' עד וכל אשר לרעך{יח}. וכן שירת הים בפרשת בשלח, מן ויושע וגו' (לפי שמשם עיקר הנס. ויש מקומות שנוהגים להתחיל הניגון רק מן אז ישיר וגו') עד הלכו ביבשה בתוך הים{יט}. וכן בפרשת וזאת הברכה, מן ויעל משה וגו' עד פנים אל פנים{כ}. וכן המתרגם מנגן בהם{כא}. וזולת אלו, אין אצלינו שינוי בנגינת שאר פסוקים{כב}: