כא סיון

[יט] בשעת הצורך מותר לטעום אחרי תפילת שחרית קודם תפילת מוסף. ובלבד שיקדש תחילה וישתה רביעית יין. וטעימה, היינו פת עד כביצה ולא יותר. ופירות, אפילו הרבה כדי לסעוד את הלב. וכן תבשיל העשוי מחמשת מיני דגן אפילו הרבה, כיון שאינו יוצא בו ידי חובת סעודה. ופת כסנין כגון עוגות וכיו"ב, כל שאין בהם שיעור קביעות סעודה (עיין לעיל סימן ל"ד). ויש אומרים שאין צריך לקדש קודם, כי לדעתם אין חלה חובת קידוש עד אחרי תפילת מוסף, וכן נהגו. ואעפ"כ ראוי להחמיר ולקדש{נו}:

[כ] כל אדם מישראל, בין איש בין אשה, חייב לאכול בשבת שלוש סְעוֹד–וֹת. אחת בלילה, ושתים ביום. וחייב לאכול בכל סעודה פת (שיעור כביצה לכתחילה, ואם אי אפשר די בכזית {נז}) אפילו בסְעוֹדָ–ה שלישית. והחכם עיניו בראשו שלא למלאות כרסו בסעודת שחרית, ובפרט בימי החורף הקצרים, כדי שיוכל לקיים מצות שלוש סעודות. ואם אי אפשר כלל לאכול בסעודה שלישית פת ממש, יאכל לכל הפחות פת כסנין, או שאר מאכל העשוי מחמשת מיני דגן שמברכין עליו בורא מיני מזונות. ואם גם זאת אי אפשר, יאכל על־כל־פנים דברים שדרך ללפת בהם את הפת, כגון בשר ודגים וכיוצא בהם. ואם גם זאת אי אפשר, יאכל על־כל־פנים פירות{נח}. וזמן סעודה שלישית הוא משיגיע זמן מנחה גדולה, דהיינו משש שעות ומחצה ואילך {נט}. ועדיף לעשותה אחרי תפילת מנחה{ס}, וכן המנהג {סא}. (ואם כבר שקעה החמה, עיין לקמן סימן ס"א סעיף ו'):

[כא] כיון שצריך לאכול לסעודות שבת דוקא פת כמו שנתבאר בסעיף הקודם, אין יוצאין ידי חובה בפת הבאה בכִסנין או בככרות לחוח (עיין לעיל סימן ל"ד סעיף י"א), אלא אם כן קבע עליהם סעודתו, שאז ברכתם המוציא. אבל בכובאנה (עיין שם סעיף י') אין יוצאין ידי חובה גם אם קבע סעודתו עליה, ואפילו נתבשלה ללא שמן, מפני שגם אז ברכתה בורא מיני מזונות. אלא יברך תחילה המוציא על פת גמורה, ויאכל ממנה לכל הפחות כזית, ואחר־כך ימשיך לאכול כובאנה בלא ברכה ראשונה, כי נפטרת בהמוציא מאחר שבאה עכשיו להשׂביע. וברכת המזון שלבסוף, גם כן פוטרת הכל{סב}:

[כב] בכל סעודה חייב לברך על שתי ככרות שלמות. ואוחז שתיהן בידו זו על גבי זו בשעת ברכת המוציא (וראוי שיהיו אחוריהן פנימה, ופניהן חוצה) ובוצע אחת מהן. ובליל שבת ויום טוב, בוצע מהתחתונה (וטוב להניחה קרוב אליו יותר מהעליונה, כדי שלא יצטרך להעביר על המצוה). וביום מהעליונה {סג}. ואם אין לו ככר שני, יכול להשאיל משְּׁכֵנו, או ליקח מוקפא{סד}. ואפילו אוכל כמה סעודות, צריך לכל סעודה שתי ככרות שלמות{סה}. והמנהג שבעל־הבית לבדו מברך על לחם משנה, וכולם שומעים ומכוונים, ובוצע ומחלק לכולם {סו}. ואינם רשאים לטעום, עד שיטעום הוא{סז}. וסדר חלוקת הבציעה למסובין, הוא כמו שנתבאר לעיל סימן כ"ח סעיף י':

[כג] אם עדיין לא קרא הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום (כדלעיל סימן נ"ד סעיף י"ב), לא יאכל בשבת בבקר עד שיקראנה. ואם לא קראה קודם האכילה, יקראנה על־כל־פנים קודם המנחה. וּבְדִיעֲבַד, עד סוף יום שלישי, ולכל המאוחר עד שמחת־תורה{סח}:

[כד] אסור להתענות בשבת לשם תענית, אפילו זמן קצר. ואפילו שלא לשם תענית, אסור על־כל־פנים להתענות עד חצות. וכן אסור להצטער חס ושלום על איזו צרה רחמנא ליצלן, אלא יבקש רחמים מבעל הרחמים{סט}. ונוהגים שהחזן כשאומר מי שברך לחולה, מוסיף וישלח לו רפואה שלימה בכלל חולי עמו בית ישראל וכו'{ע}:

[כה] מצוה להרבות בפירות ומגדנות ומיני ריח, כדי להשלים מאה ברכות. ומצוה לענגו בכל דבר שהוא לעונג לו, שנאמר {עא} וקראת לשבת עונג. ויישן אחרי סעודת שחרית, בפרט אם הוא רגיל לישן בימות החול{עב}. אבל אל יאמר, אישן מפני שאני צריך לעשות מלאכה בלילה או ללכת בדרך{עג}: