כ סיון

[יב] יין של־קידוש לפי שהוא מצרכי הסעודה, אינו טעון ברכה לאחריו, שברכת־המזון פוטרַתּוּ. וגם על היין שבתוך הסעודה אינו צריך לברך, שנפטר בברכת בורא פרי הגפן שבקידוש{לא}. ובמקומותינו שאין רגילים לשתות יין בתוך הסעודה, צריך לברך, אלא אם כן היתה דעתו לכך מתחילה {לב}:

[יג] קידש על הכוס כי היה סבור שהוא יין, ואחר כך נמצא שהוא מים או שאר משקה, יחזור ויברך בורא פרי הגפן על יין, וכן ברכת אשר קידשנו במצוותיו ורצה בנו וכו'. ואם עמד לפניו יין על השלחן, או על הכסא וכיו"ב, והיה דעתו לשתות ממנו גם בתוך הסעודה, אינו צריך לחזור ולקדש שנית, דהוי כאלו קידש על כל היין המוכן לפניו, וישתה ממנו מיד כמלוא לוגמיו. ואם לא היה יין לפניו על השלחן וכיו"ב, אבל היה יין בבית והיה דעתו לשתות ממנו בתוך הסעודה, אינו צריך לברך עליו בורא פרי הגפן, אלא אשר קידשנו וכו', ובתנאי שלא הפסיק בדיבור. ואם היה הכוס של שכר או משקה אחר שהוא חֲמַר־מדינה (עיין לקמן סימן ס"א סעיף י'), בכל אופן אינו צריך לקדש שנית, אלא יברך שהכל וישתה{לג}:

[יד] גם ביום קודם סעודת שחרית, צריך לקדש על הכוס, דהיינו שמברך עליו בורא פרי הגפן, וזהו הנקרא קידושא רבא. אלא שנוהגים להקדים תחילה, כוס ישועות וגו' מזמור לדוד י"י רועי וגו' אם תשיב משבת רגליך וגו'. והנשים חייבות גם בקידוש זה{לד}. וכן אסור לטעום כלום ואפילו מים קודם קידוש זה כמו בקידוש הלילה{לה}. (והנשים נוהגות להקל בטעימה{לו}, ויש להן על מה לסמוך, אבל טוב להחמיר בפרט כשכבר התפללה{לז}). ובמקום שאין יין מצוי, מקדשין על שכר או משקה אחר שהוא חמר־מדינה{לח}:

[טו] מנהגינו לומר קידוש הלילה מֵעוֹמֵד, מתחילתו ועד סופו. וגם כל בני־הבית עומדים{טל}. וביום, מִיּוֹשֵב. ויש נוהגים לעמוד גם ביום{מ}. וטוב לקבל הכוס בשתי ידיו, והנותן יתננו לו בשתי ידיו, ואח"כ יחזיקנו המקדש ביד ימינו בלבד. וקודם שיתחיל הקידוש, ראוי על־פי הקבלה למזוג לתוך הכוס שלוש טיפות של־מים זו אחר זו להגביר החסד (הרמוז במים שהם בגוון לבן) על הדין (הרמוז ביין שגוונו אדום){מא}:

[טז] בין בלילה בין ביום, אין קידוש אלא במקום סעוֹדה. שנאמר{מב} וקראת לשבת עונג, ודרשו רִבותינו ז"ל{מג} במקום שאתה קורא לשבת, דהיינו הקידוש, שם תהא עונג, דהיינו הסעודה. ואם קידש בבית זה ואוכל בבית אחר, אפילו אם בשעת קידוש היה בדעתו כן, אינו יוצא ידי קידוש{מד}. ודעת כמה פוסקים שאם לא אכל מיד לאחר הקידוש, גם כן לא יצא ידי קידוש{מה}. ואעפ"כ המנהג (בכל שלושת הסעודות) להקדים לאכול מיני פירות וקליות ולשתות יין או יי"ש, ואומרים בִּנְתַּיִים שירות ותושבחות מעניין שבת (ויש המוסיפים ללמוד במדרשים ובמפרשים מעניין הפרשה, או במשנה מסכת שבת), ורק אחר־כך נוטלים ידיהם וסועדים{מו}. ויש מקומות שעושים כל זה אחרי ברכת המזון{מז}:

[יז] המנהג ששירי שבת הם מיוחדים, ובדרך כלל מוזכר בהם בפירוש ענייני יום השבת. וגם נעימותיהם של־שירי שבת הן כבדות ומתונות, כדי שלא לעורר ריקוד שהוא אסור בשבת (כדלקמן סימן ס"ג סעיף ה'){מח}. והפוגש את חבירו בשבת, הן בלילה הן ביום, אומר לו שבת שלום. והלה עונה, עליך (ועלינו) ועל כל ישראל. (או, שבת שלום ומבורך). וכן המסובין יחד בליל שבת, אומר קודם ששותה יין או יין שרוף, שבת שלום. ועונים, עליך (ועלינו) ועל כל ישראל. ובסעודה שנייה אומר, שבת טוב ומבורך. ועונים, עליך וכו'. ובסעודה שלישית, שבת שלום טוב ומבורך. ועונים, עליך וכו'. אבל דרך־כלל נוהגים שלא לחלק בין הסעודות, אלא תמיד אומר שבת טוב ומבורך. ועונים, עליך וכו'{מט}:

[יח] כשיש מילה, מָלין אחרי תפילת מוסף וכו' ועלינו לשבח ואדון עולם{נ}. והמברך שָׁם על הכוס ועדיין לא קידש, ישתה ממנו (אחרי ברכת אשר קידש ידיד וכו' תשתלח אסותא וכו' קיים את הילד וכו'{נא}) שיעור רביעית, שעל־ידי־זה נחשב לו קידוש במקום סעודה{נב}. ואם אוכלים שם אח"כ פת הבאה בכִסנין שיעור כזית לפחות, נחשב קידוש במקום סעודה לכל הנמצאים שם (אבל פירות ואפילו תבשיל של־אורז, אינו מועיל{נג}). ובאופן זה, גם המברך על הכוס של־מילה אינו צריך לשתות רביעית, אלא די במלוא לוגמיו כרגיל{נד}. ולכן טוב שיאמר תחילה הפסוקים שנוהגים לומר קודם הקידוש (כדלעיל סעיף י"ד), כדי שיתנו כולם אל ליבם שזהו גם־כן קידוש{נה}: