יח סיון

[כה] אם טעה בתפילת יום טוב, שהיה לו לחתום מקדש ישראל והזמנים וחתם מקדש השבת, אם חזר בתוך כדי דיבור ואמר מקדש ישראל והזמנים, יצא. ואם לאו, צריך לחזור ולהתחיל אתה בחרתנו וכו'{נה}:

[כו] במנחה, מנהגינו שאומר שליח ציבור ובא לציון, כִּשְׁהוא עומד במקומו{נו}. וקודם הוצאת ספר תורה, אומר החזן ואני תפילתי וגו' והקהל חוזרים ואומרים אותו. וטעם אמירתו הוא על פי מה שדרשו רבותינו ז"ל בפסוק{נז} ישיחו בי יושבי שער, ונגינות שותי שכר. וכתיב אחריו, ואני תפילתי וגו'. אמר דוד לפני הקב"ה, רבונו של עולם, אין אומה זו כשאר אומות־העולם. אומות־העולם כשהם שותים ומשתכרים, הולכין ופוחזים. ואנו לא כן, אלא אף על פי ששתינו, ואני תפלתי לך י"י עת רצון וגו'. ולכן אומרים אותו לפני קריאת התורה, להודות ליוצרנו שלא שם חלקנו כחלקם, ואפילו הרֵקים שבנו באים לשמוע תורה. וביום טוב שחל בחול שאין קורין בתורה, אין אומרים אותו. אבל בשבת, ראוי לאמרו גם במקום שאין שם ספר תורה לקרות. ויאמרו אותו אז קודם הקדיש, כדי שלא להפסיק בין הקדיש לתפילת העמידה{נח}. וראוי לומר גם במנחה בהוצאת ספר תורה, אמר ר' שמעון וכו' בריך שמיה וכו'{נט}:

[כז] אחר חזרת התפילה, נוהגין לומר צו"ץ, דהיינו צ'דקתך כהררי וגו' ו'צדקתך אלהים וגו' צ'דקתך צדק וגו'. (יש נוהגים שאומרם הש"צ לבדו, ויש נוהגים שכל הקהל אומרים אותם יחדיו{ס}). והמה שלושה פסוקים כעין צידוק הדין על שלושה צדיקים שנפטרו בשעה זאת, יוסף משה ודוד. ומנהג השאמי, כמו שכתב מרן השלחן ערוך, שאם הוא ביום שאילו היה חול, לא היו נופלים על פניהם במנחה, אין אומרים אותם{סא}, וגם מהבלדי יש הנוהגים כן. אבל מהרי"ץ{סב} פסק כדעת הגאונים לומר צו"ץ גם כשאין נפילת פנים, ורק ביום שיש בו הלל אין לאמרם, כגון כשחל ראש חדש או יום טוב או חנוכה בשבת. והוא הדין בערב פסח שחל בשבת, לפי שאומרים גם אז הלל בשחיטת קרבן פסח בבית־המקדש שיבנה במהרה בימינו אכי"ר. וכן מנהג רבים בבלדי{סג}. וסימנֶיךָ, יום שיש בו דּוּץ (לשון דיצה וחדוה, דהיינו שקוראים הלל) אין אומרים בו צוּ"ץ{סד}:

[א] מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר{א} זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו זכירת שְׁבָח וקידוש. וצריך לזכרו בכניסתו וביציאתו. בכניסתו, בקידוש. וביציאתו, בהבדלה. וחכמים תיקנו שתהא זכירה זוֹ על כוס יין, בין בכניסתו בין ביציאתו{ב}. ואסמכתא לדבר, מפסוק {ג} זכרוֹ כיין לבנון, וכן{ד} נזכירה דודיך מיין{ה}:

[ב] בצאתם מבית־הכנסת עטופים בטליתותיהם{ו}, ילכו תכף ומיד בששון ובשמחה לבתיהם. ולא יסיחו דעתם מקדושת היום אפילו רגע אחד, בפרט לעת כזאת אשר מלאכי עליון משני צדדיו שלָּ־אדם, והשכינה למעלה מהם. ובכניסתו לבית, יאמר לבני־ביתו שבת שלום (ועיין לקמן סעיף י"ז), בקול־רם ובשמחה. ובַכְּניסה למקום הסעודה, המנהג לומר מיד בעמידה, שלום עליכם מלאכי וכו' (ויש מוסיפים לומר גם־כן פסוקי אשת חיל. ובשאמי יש האומרים בקשת רבון כל העולמים וכו', אשת חיל, ופיוט אזמר בשבחין, ומאמר מהזוהר). וטוב לברך {ז} את בניו ובנותיו, ויניח יד ימינו על ראשו של־כל אחד מהם{ח}:

[ג] וזהו סדר קידוש הלילה לפי מנהגינו. מחזיק בעל־הבית הכוס בידו (ועיין לעיל סימן ל"ג סעיף ג' אופן אחיזתו) מעומד, וכולם גם־כן עומדים (כדלקמן סעיף ט"ו), ושומעים ומכוונים לְמַה שהוא אומר, כוס ישועות וגו'{ט}, מזמור לדוד י"י רועי וגו', יום הששי ויכולו וגו'. סברֵי מרנן{י}, ועונים לְחַיֵי. ומברך בורא פרי הגפן, וברכת אק"ב ורצה בנו וכו' בא"י מקדש השבת. ויושב ושותה{יא} (ואחריו טועמים כולם, כדלקמן סעיף י"א). וראוי שלא יתחיל לשתות עד שיכלה אמן מפי רוב השומעים{יב}:

[ד] מותר לקדש ולאכול אף על פי שעדיין אינו לילה{יג}. וטוב להמשיך באכילה עד הלילה ממש, שיהיה עיקר הסעודה בלילה דוקא{יד}. ומשהגיע בין־השמשות, אסור לטעום כלום, ואפילו מים, לפני הקידוש. ואם קיבל עליו שבת מבעוד יום, אסור אפילו עדיין היום גדול{טו}: