חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

טז סיון


סימן נ"ח - הלכות תפילות שבת, ערבית, שחרית, מוסף ומנחה

[יא] מנהגינו גם בשבת וביום טוב להשכים לבוא לבית־הכנסת {ל}. ולא טוב הדבר שהורגל בזמנינו בהרבה בתי־כנָסִיות, לקבוע ולהודיע לקהל זמן התחלת התפילה בשבת, שלְּ־המהולל וברוך שאמר, כי על ידי זה רובם ככולם אינם מקדימים לבוא ולומר התיקון והמזמורים המיוחדים לשבת{לא}. והרי מזמורים אלו נתקנו על ידי חז"ל{לב}. ולכל הפחות יאמר למנצח השמים מספרים, לדוד בשנותו, ותפילה למשה{לג} (ועיין בהרחבה לעיל סימן י"ב סעיף י'). ומי שאיחר לבוא לבית־הכנסת, ואינו יכול לומר גם פסוקי דזמרא וגם נשמת, עדיף שיאמר פסוקי דזמרא וידלג נשמת ויתחיל מישתבח{לד}:

[יב] שליח ציבור המנגן בתפילתו, מעלה את השכינה לפני המלך העליון מקושטת בשבעה רֵעותיה המובאות לה, וכמה מלאכים ונשמות עולות עמה. ולכן מנהגם של ישראל לנגן בפה בבתי כנסיותיהם בשבתות וימים טובים, שהם זמני הייחוד למעלה{לה}. ומנהגינו שחזן בית־הכנסת הקבוע, עומד במקומו ואומר [המהולל ו] ברוך שאמר, וגם [רפאני ו] נשמת כל חי וישתבח, ואחר־כך עומד שליח ציבור אחר על יד התיבה (וכדלעיל בסימן י"ב סעיף א' וסימן י"ג סעיף א') ואומר קדיש וברכות קרית־שמע וחזרת התפילה, עד קדיש תתקבל{לו}:

[יג] בשבת הקודמת לראש חודש, אחרי קריאת ההפטרה ולפני י"י הושיעה, מכריז החזן לקהל באיזה יום, או ימים, יחול ראש חודש הבא. ומתחיל לומר יהי רצון וכו', ואומר הניגון בלב נשבר. וראש חודש תשרִי בלבד, אין מכריזים עליו. ומנהג הבלדי שהציבור נשארים אז מיושב, כיון שאינו אלא הודעה. ויש מהשאמי שנוהגים לעמוד, דוגמת קידוש־החודש על־ידי בית דין{לז}. ומנהגינו שאין נמנעים מלומר בו השכבה על המת, ולא בשום יום{לח}:

[יד] לפני הכנסת ספר התורה להיכל קדשו, אומרים כל הקהל, ברוך י"י אשר נתן מנוחה וגו', (ובעת אמירת לא ימוש ספר התורה "הזה" מפיך, רבים נוהגים להושיט יד ימינם כלפי הספר המונח על התיבה, ולנשק אחר־כך ראשי האצבעות{טל}), ויש נוהגים לעמוד מעת אמירת פסוקים אלו והלאה. ויש נוהגים לעמוד אחר־כך, מעת שהחזן אומר ימלוך י"י לעולם וגו'. ויש נוהגים לעמוד רק מכשהוא אומר וידעת וגו'{מ}:

[טו] תפילת מוסף, אין לאחרה יותר מעד סוף שבע שעות זמניות. ואם התפלל אותה אחרי שבע שעות, נקרא פושע. ואף על פי כן יצא ידי חובתו, מפני שזמנה כל היום{מא}:

[טז] היה עליו להתפלל שתי תפילות, אחת של־מנחה ואחת של־מוסף, כגון שאיחר מלהתפלל מוסף עד שש שעות ומחצה, צריך להתפלל תחילה מנחה ואחר־כך מוסף, משום דמנחה תדירה יותר, וקיימא לן תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם. ומכל מקום בציבור אין לעשות כן, כדי שלא יטעו{מב}:

[יז] מנהג הבלדי שתפילת מוסף (הן בשבתות והן בימים טובים) אין מתפללים לחש תחילה, אלא הש"צ מתפלל מיד בקול רם, והקהל אומרים עמו בלחש מלה במלה (ומי שהוא בקי ואינו אומר עם הש"צ בלחש, לא יצא ידי חובתו). ובחתימת הברכות, מקדימים לפניו שלוש תיבות כדי שיוכלו לענות אמן (ועיין עוד לעיל סימן נ' סעיף י'). והנהיגו חכמי תימן כן, מפני שראו שהציבור נחפזים אז לצאת, וקרוב הדבר שלא יהיו עשרה המכוונים ליבם לחזרת הש"צ ויהיו ברכותיו לבטלה ח"ו, כי היו משכימים לילך לבית־הכנסת ללמוד באשמורת קודם התפילה. הלכך בזמנינו שאינם משכימים, ובדרך כלל אין הזמן דחוק, ראוי להנהיג גם במוסף לחש תחילה כתקנת חז"ל{מג} (חוץ מבמוסף ראש השנה שיש טעמים להתפלל דוקא בלא לחש תחילה{מד}). והקדיש שקודם מוסף, יש נוהגים שאומרו החזן שהכניס ספר תורה, ויש נוהגים שאומרו הש"צ שיתפלל מוסף. וכן במנחה{מה}:

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד