צור קשרדלג על צור קשר
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
יד סיון
סימן נ"ז - הלכות קבלת שבת, והדלקת הנרות
[טז] אין ליתן מים אפילו מבעוד יום לתוך נקב המנורה שמכניסים שם את הנר של־שעוה או של־חֵלֶב, כדי שכשיגיע לשם יתכבה. ובמקום צורך, יש להקל אם נותן מבעוד יום. ויזהר ליתנָם קודם ההדלקה{נ}. ואם מדליקים בשמן, מותר ליתן בו מים מבעוד יום{נא}. אבל להעמיד כלי עם מים תחת הנר, כדי שאם יפלו ניצוצות יכבו, איסור גמור הוא אפילו מבעוד יום. ואם יש סכנת דליקה ח"ו, יש להקל בזה במקום דוחק על־ידי ילד קטן (ואפילו מִשֶּׁחָשֵׁכָה. ועיין לקמן סימן ע"ג). ולהעמיד כלי בלא מים לקבל הניצוצות, מותר אפילו משחשכה, כי ניצוצות אין בהם ממש. ולהעמיד הכלי משחשכה בשביל שיטפטף לשם השמן או החֵלֶב, אסור. דכיון שאם יטפטף ייאסר הכלי בטלטול, נמצא שהוא מבטל כלי מֵהֲכֵינוֹ, ואסור משום דהוי כאלו דִּבְּקוֹ שם (ועיין עוד לקמן סימן ס"ז סעיף י'). אבל להעמידו מבעוד יום, מותר. ואם נטף לתוכו שמן, אסור להסתפק ממנו בשבת, והכלי אסור בטלטול. ואם לא נטף לתוכו, לא נאסר הכלי בטלטול בגלל מחשבה בעלמא{נב}:
[יז] אשה סוֹמָא, אם יש לה בעל, יברך הבעל וידליק. ואם אין לה בעל, תברך ותדליק היא, מפני שגם היא נהנית מהאור {נג}:
[יח] בימים טובים, מנהגינו שאין מדליקין כלל נרות מיוחדים לכבוד היום. שדוקא בשבת תיקנו חז"ל להדליק נרות מבעוד יום, כיון שמשחשיכה אסור להדליק, משא"כ ביום־טוב שמותר להדליק בכל זמן שירצו{נד}. וביום הכפורים יש הנוהגים להדליק, אבל בלא ברכה{נה}. לפיכך יום־טוב או יום־הכפורים שחלו בשבת, כשמדליקין הנרות אין מזכירים בברכה אלא להדליק נר שלשבת בלבד, ללא הוספה{נו}. ויש שנהגו מקרוב לברך גם על נר של־יום־טוב [אך גם הם אינם מברכים אז שהחיינו{נז}] . אבל מהרי"ץ{נח} פסק שאין לשנות המנהג הקדום, משום ספק ברכה לבטלה:
[יט] אשה ששכחה פעם אחת להדליק, ראוי שתדליק כל ימיה שלוש נרות, דהיינו נר אחד נוסף על מה שהיתה רגילה. ואם שכחה שוב ושוב, תוסיף תמיד נר אחד בכל פעם. (ובזמנינו שבלאו־הכי אור החשמל מאיר היטב, מספיק שתדליק מכאן ואילך נרות גדולים יותר ממה שהיתה רגילה. או אם היא מדליקה בשמן, תתן מעט שמן יותר{נט}). אך אם מחמת שהיתה אנוסה לא הדליקה, אינה צריכה להוסיף מאומה, כי טעם הדבר משום היכר{ס} שתהא זהירה מכאן ולהבא בכבוד שבת־קודש{סא}:
סימן נ"ח - הלכות תפילות שבת, ערבית, שחרית, מוסף ומנחה
[א] מנהגינו להקדים תפילת ערבית של שבת יותר מבימות החול, ונכון הוא, כדי להקדים הַקְבָּלַת־שבת בכל מה שאפשר, רק שיהא מפֵּלֶג־המנחה ולמעלה. ואף שנוהגין להתפלל כל ימות החול ערבית בזמנה, דהיינו בצאת־הכוכבים, וגם שבימות החול מתפללים מנחה בשעה שמתפללים עתה ערבית, אעפ"כ אין חוששין בזה בתפילת ערבית של־שבת וכן ביום־טוב, שיש בהם מצוה להוסיף מחול על הקודש{א}. (ועיין לעיל סימן נ"ז סעיפים ב' ג'). וכיון שמפלג המנחה נחשב לילה לעניין תפילה, הוא הדין לעניין קרית שמע, אעפ"י שהיא דאורייתא {ב}. ומדקדקים שתהיה אמירת "יום" הששי, ויכולו וגו' כמשמעה מבעוד יום{ג}:
[ב] טוב להדר ללכת מביתו לבית־הכנסת מעוטף בציצית {ד}, וגם בחזרתו לביתו. וכן הוא מנהגינו. והמדקדקים אינם מסירים הטלית מעליהם עד אחרי הקידוש. וכל זה לא רק בשחרית, אלא גם בערב שבת (והוא הדין יום טוב), שמנהגינו להיות עטופים בציצית גם אז במשך כל התפילה, ויש מצוה מיוחדת על פי הגמרא והפוסקים והמקובלים, להתעטף לכבוד הַקְבָּלַת־שבת בטלית מצוייצת דוקא ולכסות בה את הראש, ולא די במעיל עליון ומגבעת{ה}:
[ג] ששת המזמורים, שתחילתם לכו נרננה, אומרים הקהל מיושב, ועומדים לכבוד שבת מלכתא בעת אמירת פיוט לכה דודי, ומתחילים לעמוד כבר קודם לכן כשאומרים אנא בכח {ו}, ויש מדקדקים המקדימים לעמוד מֵעת אמירת י"י למבול "ישב, וישב" י"י מלך לעולם{ז}. ובשאמי יש המתחילים לעמוד מן מזמור לדוד הבו לי"י בני אלים{ח}. בכל שבעת הפעמים שאומרים בואי כלה, מגביהים עקבי רגליהם{ט}. ויושבים ואומרים ישקני וגו', והגדול שבציבור או חזן־בית־ הכנסת, אומר פיוט בר יוחאי בעמידה במקומו{י}, וכל הקהל יושבים אז, וגם אחר־כך אפילו בעת שאומרים מזמור שיר ליום השבת{יא}, עד שמגיעים סמוך לתפילת העמידה, דהיינו לפני שאומר ש"צ ושמרו בני ישראל וגו'{יב}. וטוב שיעמדו כבר מעת שאומר ופרוש עלינו סוכת שלום{יג}: