יג סיון

[ט] הבנות עד נישואיהן שהן סמוכות על שלחן הוריהן, מנהגינו שאינן מדליקות כלל{לג}. ואעפ"כ בפעם ראשונה שמדלקת בביתה אחרי נישואיה, אינה מברכת שהחיינו{לד}:

[י] יש נשים הנוהגות ללבוש בגדי שבת קודם הדלקת הנרות, וְאַשְׁרֵיהֶן. ואם דרכה להתפלל מנחה (עיין לעיל סימן י"א סעיף י"ח) צריכה להתפלל תחילה, כי בהדלקת הנרות היא מקבלת שבת על עצמה ואינה יכולה להתפלל אחר־כך מנחה של־חול, אלא אם כן תתנה שעדיין אינה מקבלת שבת עליה. ואשה שהיתה עסוקה מאד באופן שאם תלבש כעת, תוכל לבא לידי ספק חילול שבת חס ושלום, מצוה יותר שתדליק כמות שהיא, רק תרחוץ ידיה שלא יהיו מטונפות. ואם הבעל רואה שהיא מתעכבת, מצוה גדולה שידליק הוא, ואל ישגיח ברגזה{לה}:

[יא] אם איש מדליק הנרות והוא צריך לעשות אחר־כך איזו מלאכה, טוב גם־כן שיתנה שאינו מקבל שבת בהדלקה זו (עיין לעיל סעיף ב'). אבל בדִיעֲבַד אם לא התנה, יכול לעשות אחר־כך מלאכה, כי בהדלקת האיש אין מנהג שהוא מקבל שבת {לו}:

[יב] ההדלקה צריכה להיות בַּחדר אשר שם יאכלו, שיהא ניכר שמדליקין לכבוד שבת. ולא להדליקם במקום אחד, ולהניחם אחר־כך במקום אחר. ואפילו בְּשָׁעַת הַדֹּחַק, כגון שהאשה חולה, צריך להדליק במקום הנחתם{לז}. ואין מנהגינו להניחם על־גבי השלחן שיאכלו עליו{לח}. וטוב שיהיו הנרות מול השלחן, כמו שמצינו בבית־המקדש{טל} שלחן בצפון ומנורה בדרום{מ}. ומכסים את התינוקות שלא יהיו ערומים לפני הנרות, משום ביזוי מצוה. וקל וחומר שלא לעשות בפניהם שום דבר מטונף. והוא הדין לכל נר של־מצוה{מא}:

[יג] חדרים נוספים בבית שמשתמשים בהם בליל־שבת, צריך להדליק גם בהם לכל הפחות נר אחד (בלא ברכה) אם הם חשוכים, כדי שלא יכשלו במשהו בהליכתם שם{מב}. וכשהאיש בביתו עם אשתו, אינו צריך לברך על ההדלקה שבשאר חדרים, כיון שהיא מברכת על הנרות שבחדר שיאכלו. אבל אם הוא במקום אחר, צריך לברך ולהדליק, אם יש לו שם חדר מיוחד לאכול שם, או אפילו רק ללון ואוכל במקום אחר. ואם נתאכסנו רבים בחדר אחד, ישתתפו בקניית הנרות, ואחד מהם יברך וידליק, ויכוין להוציא את כולם בברכתו, וגם הם יכוונו לצאת בברכתו. ואם אין לו חדר מיוחד, אלא שהוא בחדר אחד עם מארחו ישראל, אינו צריך להדליק, כיון שאשתו מדלקת עליו בביתו. ובחורים רווקים הלומדים במקום אחר, אם יש להם חדר מיוחד, צריכים להדליק בברכה, וישתתפו גם־כן בקניית הנרות, ואחד יברך ויוציא את כולם. וצריך שהנרות יהיו דולקות עד שיבואו שמה. ואם אין להם חדר מיוחד, כיון שאין להם נשים שמדליקות בבתיהם, צריכים הם לתת פרוטה לבעל־הבית שתהיה להם שותפות בנרות, או שיַקנה הוא להם חלק בנרות במתנה. ומי שהוא סמוך על שלחן בעל־הבית, הוא בכלל בני־ביתו ואינו צריך להשתתף{מג}:

[יד] כשנמצאות כמה נשים בבית אחד בשבת, כגון כלה המתארחת בבית חמותה, או בת נשואה המתארחת בבית אמה, יש אומרים שכל אחת מהן תברך ותדליק אעפ"י שמדליקות כולן בחדר אחד{מד}. אבל אין מנהגינו כן, אלא עקרת־הבית בלבד מברכת ומדליקה{מה}. וכן נכון ליזהר בספק ברכות {מו}. אך אם יֵיחדו להם חדר לישן שם, יש אומרים שעל־כל־פנים תברך ותדליק שם (וכן אם הן כמה אורחות, תדליק כל אחת בחדר שייחדו), ובתנאי שיבואו ליהנות בלילה לכל־הפחות מעט, מאור הנרות שבאותו החדר, או שיהיו הנרות דולקות עד בואם לישן שם{מז}. אבל גם בזה אין מנהגינו כן{מח}: 

[טו] ההולכים לסעוד בליל־שבת אצל קרוביהם או מכריהם, וחוזרים אחר־כך לישן בביתם, אם יצאו מביתם קודם פֵּלֶג־המנחה, לא ידליקו בביתם (עיין לעיל סעיף ב'), וגם לא בבית מארחיהם. ואם יצאו אחרי פלג־המנחה, ידליקו בביתם בברכה. ובלבד שכשיחזרו יהיו הנרות דולקות עדיין, כדי שיוכלו ליהנות מאורם {מט}: