יא סיון

[יג] חמאה{לה*} קרושה שהיא מבושלת כבר (הנקראת "סַמְנהּ"), מותר להניחה על־גבי "כֻּבַּאנהּ" או "הֲרִיס" חמים, או בתוכם, כדי שתימס, אף בכלי ראשון שהיה על האש ואעפ"י שהיד סולדת בהם. וכן בתוך כלי המונח על גבי קדירת חמין וכיו"ב המונחת על האש. לפי שחמאה נחשבת דבר יבש כמו שהיא עתה, אעפ"י שאחר־כך תפשיר על ידי החום ותהיה דבר לח. ובדבר יבש, הרי לכולי עלמא אין בו בישול אחר בישול כדלעיל סעיף ו'{לו}. וכן המנהג{לז}. והמחמיר, תבוא עליו ברכת טוב. והוא הדין להמיס מרגרינה עליהם או בתוכם{לח}:

[יד] כלי שני, אינו מבשל אעפ"י שהיד סולדת בו, ואפילו אם היא נכוית בו, מפני שדפנותיו אינם חמים והוא מתקרר והולך. ולכן מותר ליתן לתוך מרק חם שבקערות ושבצלחות תְּבָלִין (כגון כַּרְכּוֹם, חֲוַאיִגּ, זְחוּק, וכן חִלְבּהּ) או מלח, וכן בצל ושאר דברים חריפים. והוא הדין ליתן תבלין לתוך כוס קפה חם, ולימון לתוך כוס תה חם, או ליתן לתוכו מים צוננים או חלב צונן. וכן אפשר להתיר נתינת עלי־תה או שקית־תה [אם שכחו להכין תמצית־תה מערב שבת]  או קפה טחון או קפה נמס או אבקת קקאו לתוך מים חמים שבכוסות, שהן כלי שני{טל}. אבל עירוי מכלי ראשון, נחשב ככלי ראשון. לפיכך אין ליתן התבלין וכיו"ב תחילה ולשפוך עליהם את המרק החם וכיו"ב, אלא בהיפך, המרק תחילה ואחריו התבלין{מ}. ודבר גוש, כגון בשר ודגים, ביצים קשות ותפוחי־אדמה, יש מחמירים וסוברים שהם מבשלים אפילו כשהם בכלי שני, כל זמן שהיד סולדת בהם, מפני שחומו נשאר כָּנוּס בתוכו הואיל ואינו נוגע בדפנות רק בשולי הקדירה{מא}:

[טו] מרק חם שבצלחת אף כשהיד סולדת בו, מותר לטבל בו לחם, או להשרותו בתוכו כמו שרגילים לעשות "פְתּוּתּ", דהיינו לחם מפורר לפרוסות{מב}. וכן המנהג{מג}. אבל בתוך הקדירה שהיא כלי ראשון שהיה על האש, או לערות על הלחם מכלי ראשון, יש להחמיר{מד}, אלא אם כן אין היד סולדת בו{מה}:

[טז] לעַרוֹת מים רותחים מכלי ראשון, על גבי תמצית־תה צוננת שבכוס, אפשר להתיר, ובפרט להנוהגים כדעת הפוסקים שאין בישול אחר בישול בלח (כדלעיל סעיף ו'). ומכל מקום ראוי להחמיר לתת המים תחילה, ועליהם להוסיף את התמצית {מו}. ומותר לערות מים רותחים מכלי ראשון לתוך כוס או קערה וכיו"ב המלוחלחים ברסיסי המים שהודחו בהן, וכן להכניס כף או מצקת לתוך כלי ראשון אף שהם מלוחלחים{מז}. וכן המנהג{מח}. והמחמיר לנערם תחילה (ב' ג' פעמים) או לנגבם, תעב"ט{מט}:

[יז] קדירות שעדיין לא נתבשלו כל צרכם, אסור להָגִיס (דהיינו לבחוש) בהם, גם בעודם רותחים, ואפילו אם הורידום מעל האש או מעל הפלאטה, כיון שהַהֲגסה מסייעת לבישול. ואפילו רק להוציא מתוכם בכף או במצקת, אסור, אלא ישפוך מן הסיר לתוך הצלחת. אבל אם כבר נתבשלו כל צרכם, מותר (ויש מתירים אפילו כשהם עומדים על גבי האש), שאין בישול אחר בישול{נ}:

[יח] מצוה מדברי רבותינו ז"ל לענג במאכלים חמין את השבת. ולכן מי שאינו אוכל חמין, צריך בדיקה אחריו אם הוא מין, ואם מת יתעסקו בו עממין. וכל המאמין, צריך לבשל ולהטמין, לענג את השבת ולהשמין, ויזכה לקץ הימין{נא}:

[א] חייב כל אדם להוסיף מן החול על הקודש, דהיינו לפרושׁ מכל מלאכה, הן בשבת והן ביום טוב{א}, וכן המנהג{ב}. וזמן התוספת הוא כעשר דקות קודם בין־השמשות (כי בין־השמשות עצמו אסור במלאכה בלאו־הכי, מטעם שהוא ספק לילה), ועדיף להקדים כעשרים דקות{ג}. ותחילת בין השמשות לדעת הגאונים, הוא מרגע ששקעה החמה, דהיינו שנתכסתה באופק המערבי מן העין לגמרי{ד}, עד כדי מהלך שלושת רבעי מיל (שהם שלוש עשרה דקות ומחצה) ואז יוצאים שלושה כוכבים בינונים, והוא לילה מן הדין ודאי. וכן הוא מנהגינו {ה}. וגם ביציאת שבת ויום־טוב, חובה להוסיף מן החול על הקודש, כמו שיתבאר בס"ד להלן סימן ס"א סעיף ב':