ו סיון

[ו] יש מי שאומר שביום שני של פסח יש לעשות בסעודה איזה דבר לזכר סעודת אסתר שהיתה ביום זה, שבו ביום נתלה המן{י}. ובעניין מנהג המאכלים בשבועות, עיין לעיל סימן צ"ג סעיף ה':

[ז] אף־על־פי שהאכילה והשתייה במועדות היא מצות עשה, לא יהא אוכל ושותה כל היום כולו, שהרי כבר נאמר{יא} עצרת לי"י אלהיך. ואף־על־פי שנאמר{יב} עצרת תהיה "לכם", כבר פירשו רבותינו ז"ל{יג} חָלְקֵהו, חציו לה' וחציו לכם. לפיכך צריכין לעסוק גם בתורה{יד}:

[ח] וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל גם ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האֲמֵללים, שנאמריא} והלוי והגר והיתום וגו'. אבל מי שנועל דלתי חצרו, ואוכל ושותה הוא ואשתו ובניו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כרסו, ועל אלו נאמר{טו} זבחיהם כלחם אוֹנים להם, כל אוכליו יִטַּמָּאו, כי לַחְמָם לנפשם. ושמחה כזאת, קלון הוא להם, שנאמר{טז} וזֵריתי פֶרֶשׁ על פניכם, פרש חגיכם{יז}:

[ט] כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא יִמָּשֵׁך ביין ובשחוק ובקלות ראש, ויאמר שכל מה שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה. כי השַׁכרות והשחוק וקלות הראש, אינה שמחה אלא הוֹלֵלוּת וסִכלוּת. ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות, אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל. שנאמר{יח} תחת אשר לא עבדת את י"י אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. הַא למדת שהעבודה היא בשמחה, ואי אפשר לעבוד את ה' לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שַׁכרות{יט}:

[י] מדת החסידים אשר ה' לנגדם תמיד, ובכל דרכיהם ידעוהו, בעת שמחתם אז יותר ויותר מברכין ומשבחין להקדוש־ברוך־ הוא אשר שִׂמַּח אותם. ויאמר האדם בלבו בעת שמחתו והנאתו, אם כך היא שמחת העולם הזה אשר היא הבל, כי יש אחריה תוגה וצער, מה תהיה שמחת העולם הבא התמידית שאין אחריה תוגה. ויתפלל להשם יתברך שיטה לבו לעבדו ולעשות רצונו בלבב שלם, ושישמחנו בשמחת עולם ויזכנו לחיי העולם הבא לֵיאוֹר באור פני מלך חיים{כ}: