ד סיון

[ד] יש אומרים שאין עירוב תבשילין מועיל אלא להתיר לעשות כל צרכי שבת ביום־טוב בעוד היום גדול. דהיינו שיש שהות ביום, שאם היו מזדמנים לו אורחים שלא אכלו היום, היו אוכלים ונהנים בו ביום קודם בין השמשות ממלאכתו שעשה ביום־טוב. אבל אם אין שהות ביום ליהנות ממלאכתו, אינו מועיל העירוב תבשילין. ולכן כשחל יום־טוב בערב שבת, יש להקדים להתפלל ערבית של שבת מבעוד יום, שיהיו זריזין לגמור הכל קודם שאומרים מזמור שיר ליום השבת{ח}, והתבשילין שמטמינין לשבת צריכין להטמינם בעוד היום גדול, שיתבשלו קודם בין־השמשות לכל הפחות שליש בישולן. מיהו בשעת הדוחק יש להקל, בפרט ביו"ט שני{ט}:

[ה] אין לאפות ולבשל על־ידי עירובי תבשילין אלא בערב שבת, אבל אם חל יום־טוב ביום חמישי וביום ששי, אסור לבשל או לאפות ביום ה' בשביל שבת{י}. אך במקום אונס שאי אפשר לבשל ולאפות לשבת ביום טוב שני, נראה שיש מקום להקל{יא}:

[ו] צריך שיהא העירוב קיים עד שיכין כל צרכי שבת, לפיכך יצניענו במקום שמור. ולכל הפחות יהא קיים עד שיתחיל אחד מצרכי שבת, ואז כיון שהתחיל יכול לגמור את כולם. ואם נאבד או נאכל הפת, אין בכך כלום, ומותר אפילו לאפות. ואם נאבד או נאכל התבשיל, אם נשאר כזית, גם־כן לא הפסיד. אבל אם לא נשתייר ממנו כזית, ועדיין לא התחיל אפילו אחד מצרכי השבת, אסור לו לבשל, כאלו לא עירב כלל{יב}. ואם נשאר כזית מן הפת, מותר לו עכ"פ לאפות{יג}:

[ז] וכיצד עושה מי שלא עירב. אם לא נזכר עד אחר סעודת שחרית, ואין שם במקום ההוא ישראל אחר שעירב, אינו מותר לו אלא לבשל קדירה אחת, ולאפות פת אחת, ולהדליק נר אחד לשבת. ואם נזכר קודם שמבשל לסעודת שחרית, יכול לבשל מכל מין בקדירה גדולה ולהותיר לשבת. ואם יש שם מי שעירב, יתן לזה במתנה קמחו ובשרו וכל השייך לזה. והוא יזכה בדברים אלו בהגבהה ויבשל ויאפה עבורו. ואפילו בביתו של זה שלא עירב{יד}:

[ח] אם חל יום־טוב ביום חמישי וביום ששי, ונזכר ביום חמישי שלא עשה עירובי תבשילין, יכול לעשותו היום, אלא שלא יברך. ויאמר, אם היום קודש איני צריך לעשות עירוב. ואם היום חול, בהדין עירובא וכו'. אבל בראש השנה, אינו יכול לעשות כן{טו}:

ה סיון

[א] כשם שמצוה לכבד את השבת ולענגה, כך מצוה לכבד כל ימים טובים ולענגן, שנאמר{א} לקדוש י"י מכובד. וכל ימים טובים נאמר בהם מקרא קודש{ב}:

[ב] איזהו כבוד. זה שאמרו רבותינו ז"ל, שמצוה על האדם להסתפר בערב יום־טוב, כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול. וכן מצוה לרחוץ בחמין ולחפוף ראשו ולקצוץ צפרניו, בערב יום טוב, ולהתעטף בטלית מצוייצת בכניסת יו"ט, כמו בערב שבת (וכדלעיל סימן נ"ד סעיף ט"ו, וסימן נ"ח סעיף ב'). וכן טוב ללוש ולאפות בבית לחמים בערב־יום־טוב לכבוד יום־טוב כמו בערב־שבת (וכדלעיל סימן נ"ד סעיף ז'). וכן מצוה שלא לאכול בערב יום־טוב מזמן מנחה קטנה ולמעלה, כמו בערב־ שבת, כדי שיאכל סעודת יו"ט לתיאבון (וכדלעיל שם סעיף י"א). ואם חל ערב יו"ט בשבת, יאכל סעודה שלישית קודם זמן מנחה קטנה, או ימעט בסעודתו. ויש אומרים שכן הדין גם ביום־טוב ראשון שחל בשבת, שהוא ערב־יום־טוב שני{ג}:

[ג]איזהו עונג. זה שאמרו רבותינו ז"ל, שחייב לאכול ביום טוב בכל יום שתי סעודות אחת בלילה ואחת ביום. אבל סעודה שלישית, אין נוהגין בו. וחייב לקדש על היין קודם הסעודה, ולבצוע על שתי ככרות שלימות כמו בשבת{ד}, ובפסח יש נוהגים על ככר ומחצה, כדלעיל סימן צ"א סעיף ט"ו. ולעניין ברכת נר של־יום טוב, עיין לעיל בהלכות שבת סימן נ"ז סעיף י"ח:

[ד] בכל יום־טוב, בקידוש שבלילה, אומרים לאחריו ברכת שהחיינו על שמחת החג. חוץ מליל שביעי של־פסח (וכן בחו"ל בליל שמיני) שאין מברכין שהחיינו, כיון שאינו רגל בפני עצמו כמו שמיני עצרת{ה}. ובקידוש יו"ט שחרית, אחר ברכת בורא פרי הגפן, אסור להוסיף ברכת אשר קידשנו וכו' כבלילה. ויש לבטל מנהג הטועים בזה{ו}:

[ה] חייב אדם לשמוח ולשמֵּח את אשתו ובניו וכל הנלוים אליו, כל אחד כראוי לו. כיצד. הקטנים, נותן להם מיני מתיקה ופירות. והנשים, בבגדים ותכשיט כפי יכלתו. והאנשים ביין, שאין שמחה אלא ביין{ז}. ולדעת הרמב"ם גם בבשר [ויש אומרים דהיינו דוקא בשר בהמה, ולא סַגֵ– י בעוף]. ונראה שאין שיעור לשתיית היין [ואכילת הבשר] אלא כל אחד כפי טבעו. ואם אינו מתענג ביין, ישמח בשאר דברים{ח}. ונוהגין להרבות במיני מאכלים ביום טוב יותר מבשבת, כי ביום־טוב נאמר בו שמחה ולא בשבת. וגם נוהגים שבגדי יום־טוב, יהיו חשובים יותר משל־שבת{ט}: