ג סיון

[ה] אם הביאם הגוי בשביל ישראל לדורון, או למכרם לו, יש לאסור גם ביום־טוב שני. אך אם חל יום־טוב ביום חמישי וביום ששי והביא ביום חמישי, אם יש צורך גדול, מותר לטלטלן ביום ששי ולבשלם לכבוד שבת. וביום־טוב של ראש־השנה, גם זאת אסור{ז}. ויש בכל זה הרבה פרטי דינים, וצריך שאלת חכם:

[ו] חלב שחלבו גוי ביום טוב ראשון, וישראל רואהו (משום חשש חלב בהמה טמאה), מותר אפילו בו ביום{ח}. ואם חלבו בשבת, ויום ראשון הוא יום־טוב, אסור ביום ראשון משום הכנה{ט}:

[א] יום־טוב שחל להיות בערב־שבת, אסור לאפות או לבשל בקדירה נפרדת לשבת, אלא על־ידי עירובי תבשילין שעושה בערב יום טוב. דהיינו שלוקח בידו איזה תבשיל או צלי, ונוהגין לקחת גם פת, ומברך, ברוך וכו' אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב. ואומר, בְּהַדֵין עירובא יהא שרי לַן לאפויי, ולבשולי, ולאטמוני, ולאדלוקי שרגא, ולמעבד כל צרכנא, מיום טוב לשבת. [ואם מערב על אחרים כדלקמן סעיף ג', מוסיף לנא ולכל ישראל שבעיר (או שבמדינה) הזאת]. ואם אינו מבין לשון זה, יאמר בלשון שהוא מבין{א}. ומי שלא בירך או שלא אמר הנוסח, אינו מעכב{ב}:

[ב] התבשיל צריך שיהא דבר שדרכו לאכלו עם פת, כגון בשר או דגים או ביצים. אבל דבר שאין דרכו לאכלו עם פת, כגון דייסא, לא מהני{ג}. שיעור התבשיל והפת, מכל אחד כזית, בין לאחד, בין למאה בין לאלפיים{ד}. ויש להדר אחר מנה יפה לכבוד המצוה. והפת יכולה להיות פרוסה. ואם היא שלימה, טוב שיניחנה בשבת ללחם משנה, ובסעודה שלישית יבצע עליה, דכיון דאתעביד בה מצוה חדא זימנא, יתעביד בה נמי מצוה אֻחריתא{ה}. אבל מצד הדין, יכול לאכלה אחר שהכין צרכי שבת, עיין לקמן סעיף ו':

[ג] אם מערב על אחרים, צריך לזַכּות להם ע"י אדם אחר. וכיצד הוא עושה. אומר לו, זְכה בזה בשביל פלוני ופלוני, או בשביל כל בני העיר הזאת. ונותנו לזוכה, והלה מגביהו טפח, ואומר זָכיתי (כן הוא מנהגינו). וחוזר ונוטלו ממנו, ומברך ואומר הנוֹסח דלעיל{ו}. ומצוה על כל בעל־בית לערב בעצמו, ואפילו אשה שאין לה בעל צריכה לעשות בעצמה. ומאידך מצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני העיר, ועל כל הקרוב אליה בתוך התחום, ומודיע להם ביום טוב קודם שיתחילו לבשל לצורך שבת. לפיכך נוהגים שמכריז הרב בבית הכנסת בזמן שכל הקהל מקובצים (בליל יום טוב ראשון קודם הקדיש שלפני עלינו לשבח, או בשחרית בזמן הוצאת ספר תורה) בנוסח זה, (כל) מי שלא הניח עירובי תבשילין, יסמוך על עירובי. ולפי מנהגינו, זה מועיל לא רק למי ששכח או נאנס או אבד עירובו, אלא אפילו למי שהתעצל או שבמזיד לא הניח עירוב{ז}: