כז תמוז

[ט] חולה ויולדת וכיוצא בהם שאוכלים ושותים בתשעה באב (כדלעיל סימן ק "ה סעיף י"ב), צריכים להבדיל תחילה על הכוס ולשתות ממנו כמלוא לוגמיו, לפני הפעם הראשונה שהם ז ק ו ק ים לאכול. הן אם נז ק ק ו בלילה, הן אם לא נז ק ק ו אלא ביום. ולכל־הפחות יטעמו מכוס ההבדלה כל שהוא, או יתנו לתינו ק שהגיע לחינוך שישתה כמלוא לוגמיו{כ}:

[א] משחרב בית המקדש, תיקנו חכמינו ז"ל שבכל שמחה יהא בה זכר לַחָרְבָּן, כמו שנאמר{א} אם אשכחך ירושלם וגו' אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי. וגזרו שלא יבנה לו ישראל בנין מסוייד ומצוייר כבנין המלכים. ולא יסייד את כל ביתו בסיד, אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומניח בו אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד, כדי לזכור החרבן{ב}:

[ב] וכן תיקנו חז"ל שהעורך שלחן לעשות סעודה לאורחים, ואפילו סעודת מצוה כמילה וחתונה, לא יתן כל התבשילין הראויין לסעודה. (ובזמנינו לפי שאין סדר קבוע לתבשילין אלא כל אחד מביא כפי יכלתו, אין נוהגין כך{ג}). וכן האשה לא תתקשט בכל תכשיטיה בפעם אחת, אלא תשייר בכל פעם אחד מהם. והחתן בזמן חופתו, נותנים מעט אפר מֻקְלֶה על ראשו במקום הנחת תפילין{ד}, כדי שיתקיים בנו הכתוב{ה} לתת להם פאר תחת אפר. ומה שנוהגים האשכנזים בשעת השידוכין לשבור כלי זכר לחרבן{ו}, אין נוהגין אצלינו. וגם מה שנוהגין בזמנינו בחופה אחרי ז' ברכות ששובר החתן כוס זכוכית, לא נהגו בתימן, אלא אפר מוקלה כנז' לעיל{ז}:

[ג] וכן גזרו חז"ל שלא לשמוע שום כלי שיר. וכשהוא על היין, אסור אפילו שירה בפה, אא"כ הם דברי תושבחות להקב"ה כנהוג. ולצורך מצוה כגון לשמחת חתן וכלה, מותר אפילו בכלי שיר, ומכל־מקום אין לשמוח ביותר. ודברים של ניבול פה, פשיטא שאסור בלאו־הכי{ח}:

[ד] השמר לך מלראות קניגנאות (פי' ציד־חיות) של גויים, וכן מחול או שום דבר של שמחתם. ואם תשמע קולם שמחים, תיאנח ותצטער על חרבן ירושלם, ותתפלל להקב"ה עליה. ואפילו לקניגנאות של ישראל אסור ללכת, משום דהוי מושב לצים{ט}: