כג תמוז

[יב] גם מעוברות ומניקות אף־על־פי שמצטערות הרבה, צריכות להתענות כל היום, אלא אם כן כשיש לחוש חס־ושלום לסכנה. אבל חולה אף־על־פי שאין בו סכנה, אינו צריך להתענות כלל, וכל־שכן אם הוא חלוש בטבעו. וכן יולדת עד שלושים יום, דינה כחולה שאין בו סכנה אף־על־פי שאינה חולה. אך אם מרגישה בעצמה שהיא בריאה לגמרי והתענית לא יזיק לה, צריכה להתענות כל היום. ולעניין תשעה באב שנדחה, עיין לקמן סימן ק"ו סעיף ח'. ואלו שצריכין לאכול בתשעה באב, לא יתענגו במאכלים אלא בכדי צורך בריאות הגוף{לד}, ובברכת־המזון לא יאמרו רחם (נחם) בבונה ירושלם{לה}:

[יג] רחיצה אסורה בין בחמין בין בצונן, ואפילו להושיט אצבעו לתוך מים אסור. ודוקא רחיצה שלְּ־תענוג, אבל שלא לתענוג מותר. ולכן רוחץ ידיו בשחרית ג' פעמים, ויזהר שלא ירחוץ רק עד סוף קשרי אצבעותיו שזהו עיקר הרחיצה בשחרית, מפני שרוח־רעה שורה על האצבעות. ולאחר שניגבן קצת ועדיין הן לחות קצת, מעבירן על עיניו. ואם עיניו מלוכלכות ודרכו לרחצן במים, רוחצן גם עתה כדרכו ואינו חושש. וכן אם היו ידיו מלוכלכות בטיט וכדומה, מותר לרחוץ במקום המלוכלך. וכן אחרי שעשה צרכיו מותר לרחוץ ידיו קצת כדרכו תמיד, וכן לתפילת מנחה ירחוץ אצבעותיו{לו}:

[יד] נשים המבשלות וצריכות להדיח המאכלים, מותרות, שהרי אינן מתכוונות לרחיצה{לז}. ההולך לצרכי מצוה ואין לפניו דרך אחרת רק לעבור במים, עובר במים בין בהליכתו בין בחזרתו ואינו חושש. אבל אם הולך בשביל ממונו, בהליכתו מותר ובחזרתו אסור. הבא מן הדרך ורגליו כֵּהוֹת (דהיינו עייפות, שצריך לחזקם), מותר לרחצם במים{לח}:

[טו]סיכה, גם־כן אינה אסורה אלא של תענוג. אבל מי שיש לו חטטין (פי' אבעבועות, פצעים) או לצורך שאר רפואה, מותר לסוך{טל}:

[טז] נעילת הסנדל אינה אסורה אלא של עור, אבל של בגד או עץ או פלסטיק וכדומה, מותר, אם אין השוליים מחופים בעור. ההולכים בין הגויים, אין למחות בהם אם לובשים מנעלים שלא יהיו ללעג. וצריכים הם ליתן עפר בתוך המנעלים. ומכל מקום אין להקל בדבר, שאם ילעיגו הגויים, מה בכך, בלא"ה הם מלעיגים עלינו. והיושבים בחנויות, ודאי אסורים. המהלך בדרך רחוקה ברגליו, כיון שהוא טורח גדול, לא אסרו חז"ל, ומותר בנעילת הסנדל. אך כשמגיע לעיר, חולץ. ואם נוסע במכונית, אסור בנעילת הסנדל{מ}: