כב תמוז

[ז] המנהג שאין מניחין תפילין בשחרית, משום דתפילין נקראים פאר. אבל מתעטפים בטלית גדול, רק אין מברכים עליו{יט}. ויש מהשאמי שאין מתעטפים בטלית גדול{כ}, אלא מי שיש לו טלית קטן, לובשו תחת בגדיו בלא ברכה{כא}. ויש נוהגים להניח תפילין בבתיהם ולברך עליהן ולקרות ק"ש ולחלצן, ואח"כ לילך לבית הכנסת{כב}. וכל סדר התפילה וקריאת התורה וכו' מפורש כבר בסידורים. [בבלדי נופלים על פניהם שחרית ומנחה, ובשאמי אין נופלים{כג}]. ומקוננים עד קרוב לשליש היום. ויש נוהגין ליתן מפה שחורה ע"ג הספר־תורה{כד}. ואין נוהגין לילך על הקברות אחרי התפילה, אלא קוראים אז כל ספר איוב{כה}:

[ח]ההפטרה ותרגומה, קוראין בנגינת קינה מיוחדת. חוץ משני פסוקים ראשונים ושנים אחרונים שהם כשאר הַפְטָרִיּוֹת{כו}:

[ט] כשיש מילה, המנהג לִמּוֹל אחר שגמרו את הקינות ואיכה{כז}. ואינו מברך לא על הכוס ולא על הבשמים{כח}. ואבי הבן ואמו והסנדק והמוהל, מותרים ללבוש בגדי שבת לכבוד המילה, ואחר־כך פושטים אותם{כט}:

[י]אם יש אָבֵל, הולך לבית־הכנסת בלילה וגם ביום בשחרית עד שיגמרו הקינות וספר איוב, שהרי כל העם כאבלים ומותר לו לשבת עמהם, וכן המנהג. ומותר לו גם־כן לעלות ולקרות בתורה וההפטרה{ל}. ומותר לעשות הספד על חכם שמת, ולומר צידוק הדין על כל אדם{לא}:

[יא] דברי תורה משמחים את הלב, שנאמר{לב} פקודי י"י ישרים משמחי לב. ולכן אסור בתשעה באב ללמוד תורה כי אם בדברים שמעציבין את לבו, כגון בספר ירמיה בדברים הרעים שבו, ופסוקי נחמה שבו ידלג, וכן פורעניות על אומות העולם שכתובים שם ידלג. וכן מותר ללמוד פירוש איכה ופירוש איוב, ומדרש איכה, וגמרא פרק אלו מגלחין, דְּמִיַּרִי בדיני אבל ומנודה. ובאגדה דפרק הניזקין במסכת גיטין, וירוּשְׁלְמִי סוף מסכת תענית, שמדובר על החרבן. ואף באלו שהוא מותר ללמוד, אסור לעיין בהם איזה קושיא ותירוץ או דרוש, כי משמחים את הלב. וכל מה שמותר האדם ללמוד בעצמו, מותר ללמוד גם עם התינוקות, וכן המנהג{לג}: