טז תמוז

[יא] גם כשחל עשירי בטבת בערב־שבת (עיין לעיל סעיף ג') מנהגינו להניח תפילין גם במנחה{לג}, וכן מוציאין ספר תורה לקריאת ויחל{לד}. אך אין אומרים אל ארך אפים, אלא יהי וגו', מפני שהוא ערב־שבת, ולכן גם אין נופלים על פניהם אז{לה}. ואין הכהנים נושאים כפיהם, כיון שבערב־שבת רגילים להתפלל מנחה בעוד היום גדול{לו}:

[יב] מצוה על כל עדת ישראל, שעל כל צרה שלא תבוא, יתענו ויתפללו על צרתם לפני ה' יתברך{לז}. ואם אין העת מוכשרת להתענות כגון הנרדפים שאינם רשאים להתענות שלא לשבר כחם, יקבלו עליהם להתענות כך וכך תעניות לכשינצלו, ונחשב להם כאילו התענו עתה{לח}, כמו שמצינו בדניֵּאל, דכתיב{טל} ויאמר אלי אל תירא דניֵּאל, כי מן היום הראשון אשר נתת את ליבך להבין ולהתענות לפני אלהיך, נשמעו דבריך:

[יג] מנהגינו כשיש צרה ח"ו, לקבץ את הציבור אחרי תפילת שחרית או בזמן המנחה{מ}, וקוראים מזמורי תהלים, ואומרים לפניהם דברי כיבושין מזעזעים, וסליחות ותחנונים. ותוקעים בשופרות רבים יחד, להחריד הלבבות ולעורר את הרחמים (בזמן שאומרים י"ג מדות, וכן י"י הוא האלהים וכו' י"י מלך וגו'{מא}). וכשהוא מפני עצירת גשמים, משנים במרנות, תמורת והב לן ליבא לתיובתא ולא נהדר וכו', אומרים והב לן טַלָּא ומטרא דברכתא, ולא נהדר וכו'. וכשהוא מחמת האויבים, מלבד תהלים וסליחות כנז"ל, פותחים ההיכל בשחרית כשמגיעים לויושע ואומרים השירה בעמידה בכוונה ובהתעוררות, ופסוק תפול עליהם אימתה וגו' חוזרים ג' פעמים{מב}. וכשקובעים תענית ציבור, לא נהגו שיאמר הש"צ עננו בחזרה, וגם אין מוציאין ספר תורה{מג}. גם בשבת אומרים תהלים אם השעה צריכה לכך, אבל אסור לומר אז תחנונים וגם לא פיוטי תיקון הגשם, רק פסוקים מעין המאורע. וי"ג מדות מותר לומר בשבת, אבל לא נהגו כן{מד}:

סימן ק"ג - הלכות בין המְצרים, ושבוע שחל בו תשעה באב

[א] כיון שבשבעה עשר בתמוז התחילו צרות החָרבן, לכן נוהגין כמה ענייני אבילות מיום זה עד תשעה באב. אין נושאין נשים אפילו מי שעדיין לא קיים מצות פרו ורבו{א}, ואפילו סעודת־שידוכין אין עושין בימים אלו{ב}, ולא סעודת חנוכת־הבית וכיו"ב. ורבים נמנעים אפילו מסתם שירה בפה{ג} (חוץ מבשבתות). ורק סעודות של־מצוה שהגיע זמנן, עושים, כגון מילה ופדיון הבן, ואז שרים כרגיל ואפילו בשבוע שחל בו תשעה באב{ד}:

[ב] ונוהגים גם כן שאין קונים ואין לובשים בגד חדש מי"ז בתמוז, והוא הדין שלא לקנות כלי חדש, משום שיש בזה שמחה, וגם שהיה צריך לברך שהחיינו. ואפילו בשבת אין לובשין חדש. ועל מילה ופדיון הבן מברכים שהחיינו, שלא להחמיץ את המצוה. ועל פרי יש להקל לברך שהחיינו ובפרט בשבת, או אפילו בחול אם לא ימצא פרי זה לאחר תשעה באב{ה}. ולא יכו את התלמידים או הבנים בימים אלו{ו}: