טו תמוז

[ו] יש כמה חילוקים בין שלש תעניות הראשונות, לתשעה באב. בשלש תעניות הראשונות, מותר לאכול בלילה שלפניהם עד שיעלה עמוד השחר, והוא שלא ישן שינת קבע. אבל אם ישן שינת קבע, אסור אחר־כך לאכול או לשתות, אלא אם כן התנה קודם שישן{יז}. ויש אומרים שאינו צריך להתנות על השתייה, דמסתמא דעת האדם לשתות אחרי השינה והוי כאילו התנה{יח} וכן המנהג{יט}. ובתשעה באב, צריכין להפסיק מבעוד יום שלפניו. שלש תעניות הראשונות, מותרים ברחיצה (אפילו בחמין) וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה. ובתשעה באב, אסורים בכולן. ואדם שהוא בעל־נפש והוא בריא, יחמיר בכולן כמו תשעה באב. רק בנעילת הסנדל לא יחמיר, משום חוֹכא ואטלולא (פי' שחוק וליצנות){כ}:

[ז] עוד יש קולא בשלש תעניות הראשונות, שמעוברות ומניקות ואפילו אם אינן מצטערות, פטורות מלהתענות{כא} (ואינן צריכות לפרוע התענית ביום אחר){כב} וכל שכן חולה אף־על־פי שאין בו סכנה, שלא יתענה. ומכל מקום אף אלה שמותר להם לאכול, לא יענגו את עצמם אלא יאכלו רק מה שצריך לבריאות גופם, והמעוברות והמניקות כדי קיום הולד. וכן ילדים וילדות קטנים אף־על־פי שאין הם חייבים להתענות ואפילו תענית שעות, מכל מקום אם יש בהם דעת להתאבל, יש אומרים שראוי לחנכם שלא להאכילם רק לחם ומים, או שאר מאכלים פשוטים, להתאבל עם הציבור{כג}, ולא נהגו כן{כד}:

[ח] מעוברת שאמרנו, היינו דוקא אחרי שמלאו לה שלושה חדשים מתחילת ההריון. ואפילו אחרי ארבעים יום מתחילת ההריון, יכולה לאכול אם היא מרגישה צער. אבל פחות מזה, הרי היא כשאר הנשים, אא"כ היא מצטערת מאד, וכל שכן אם מרגישה חולשה. ומניקה שאמרנו, היינו דוקא כשמניקה בפועל, וכל מאכל התינוק או רובו הוא ממנה, ולא יותר מכ"ד חדשים אחרי הלידה{כה}:

[ט] צריך להחמיר בכל תענית ציבור, שלא לרחוץ פיו במים בשחרית, אעפ"י שהוא פולט, שמא יבלע. ובתענית יחיד, מותר. ואפילו בתענית ציבור יש להתיר למי שמצטער בכך, רק יזהר ביותר לכפוף ראשו ופיו למטה שלא יכנס מים לגרונו אפילו כל שהוא. והרוק, מותר לבלעו אפילו ביום הכפורים, כיון שאינו מכוין להנאתו. ומותר לטעום מאכל עד כדי רביעית (כביצה ומחצה) ובלבד שיפלוט. ולא רק בתענית יחיד, אלא אפילו בתענית ציבור, חוץ מיום הכפורים ותשעה באב שאסור{כו}:

[י] לא רק בשחרית ומנחה אומרים עננו, אלא אפילו בערבית של ליל התענית אעפ"י שמותרים עדיין באכילה ושתייה, וכן המנהג{כז}. והנוהגים שלא לאמרו בערבית, אינו אלא מחסרון ידיעה{כח}. [ואם שכח ולא אֲמָרוֹ, עיין לעיל סימן י"ז סעיף ט"ו, וסימן י"ח סעיף ט']. ואומרים סליחות בשחרית אחר שמונה עשרה, ולא נהגו להעמיד שנים אצל הש"צ האומר הסליחות, מזה אחד ומזה אחד, אלא הוא לבדו, ואפילו ביוהכ"פ{כט}. ומה שנוהגין האשכנזים בקריאת ויחל שחרית ומנחה, שכל הציבור אומרים תיבות שוב מחרון אפך וגו', וכן י"ג מדות ובעמידה, ואח"כ חוזרם החזן, מנהגינו אינו כן, אלא הקורא קוראם כדרכו, והכל מִיּוֹשֵב{ל}. ואין מנהג אצלינו להפטיר בתעניות לא בשחרית ולא במנחה, זולתי בתשעה באב [וכן ביום הכפורים]{לא}. ונוהגין להתפלל מנחה של כל התעניות בתפילין, ואין חולצין אותן עד ק"ש של ערבית, כשמגיעין לכימי השמים על הארץ (מפני שאומרים בוהיה אם שמוע, וקשרתם אותם לאות על ידכם וגו'). ויש שחולצין אותן אחרי סיום מנחה{לב}. [ולעניין תענית אסתר, עיין לקמן סימן קכ"ב סעיף ל"א]: