יד תמוז

[א] מצות עשה מדברי הנביאים להתענות בימים שאירעו צרות לאבותינו. ותכלית התענית היא כדי לעורר את הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים, ומעשי אבותינו שהיו כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותם הצרות, ובזכרון הדברים האלה נשוב להיטיב, כמו שנאמר{א} והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם{ב}. ולכן חייב כל איש לשום אל ליבו באותם הימים לפשפש במעשיו. כי אין העיקר התענית. כמו שנאמר באנשי נינוה{ג} וירא האלהים את מעשיהם, ואמרו רבותינו ז"ל{ד} וירא את שקם ואת תעניתם לא נאמר, אלא וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה. ואין התענית אלא הכנה לתשובה. לכן אותם אנשים שכשמתענים הולכים לִטַּיֵּיל, ומבלים את היום בדברים בטלים, תפסו את הטפל והניחו את העיקר{ה}:

[ב] ואלו הם הימים. שלישי בתשרִי, בו נהרג גדליה בן אחיקם. שלאחר שחרב בית המקדש, השאירוֹ נבוכדנאצר הרשע מלך בבל בארץ ישראל, וישימהו לראש על יתר ישראל. ועל ידי שנהרג, גלו כולם, ונהרגו מהם לאלפים, ונכבתה גחלת ישראל הנשארת. עשירי בטבת, סמך נבוכדנאצר הרשע על ירושלם, והביאה במצור ובמצוק, ומזה נמשך החָרבן. שבעה עשר בתמוז, בו אירעו חמש צרות. נשתברו הלוחות כשירד משה מן ההר, כמו שנאמר בתורה, וזה היה בשבעה עשר בתמוז, ונתבטל קרבן התמיד, והָבְקעה העיר בחרבן בית שני. אף־על־ גב דבחרבן ראשון הבקעה בתשעה לחדש, דכתיב{ו} בחדש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר וגו' ותבקע העיר וגו', אבל בחרבן השני בשבעה עשר בו הָבקעה העיר, וחרבן בית שני חמור לנו, שהוא סיבת היותינו בגלות הזה{ז} (ועוד איתא בירושלמי{ח}, שגם בראשון היה בשבעה עשר, אלא שמפני הצרות טעו בחשבון). ושרף אֲפוּסְטְמוֹס הרשע ספר התורה, והעמיד צלם בהיכל. ותשעה באב, בו נגזר על אבותינו שבמדבר שלא יכנסו לארץ ישראל, כי אז חזרו המרגלים ובכו ישראל בִּכְיָה של חנם, ונקבע לבִכְיה לדורות. ובו ביום היה החרבן הגדול, שנחרב בו בית המקדש הראשון וגם השני. ונלכדה העיר בֵּיתֵּר, שהיתה עיר גדולה והיו בה אלפים ורבבות מישראל. ובו ביום חרש טוּרְנוֹסְרוֹפוֹס את ההיכל ואת סביביו, ונתקיים הפסוק{ט} ציון שדה תֵחָרש{י}:

[ועוד]יש תענית צבור, היא תענית אסתר, ודיניה יתבארו בס"ד לקמן סימן קכ"ב סעיפים ב' ג' ד':

[ג] אם חלו תעניות אלו בשבת, דוחין אותן לאחר השבת. אבל כשחל עשירי בטבת בערב־שבת, מתענין אז. ונפלה מחלוקת בין הפוסקים אם צריך להשלים עד צאת הכוכבים, או שאין צריך{יא}. ויש הנוהגין כדעה הראשונה, ויש שמקדשין ואוכלין מיד אחר שיצאו מבית־הכנסת, שכיון שקיבלו שבת והתפללו, הוי השלמה{יב}. ועיין לקמן סעיף י"א:

[ד] יש מקומות נוהגין שהחזן מכריז בשבת שקודם הצום (אחרי ההפטרה ומי שברך וכו') באיזה יום יחול הצום. חוץ מתשעה באב וכיפורים, וצום גדליה ותענית אסתר{יג}:

[ה] חתן שחל אחד מארבע תעניות אלו בתוך שבעת ימי המשתה שלו, אף־על־פי שאלו הימים המה לו כמו רגל, מכל־מקום חייב להתענות, כיון דהרגל שלו הוי רגל דיחיד, אתי אבילות ותענית הרבים ודחי ליה. ועוד, הא כתיב{יד} אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי{טו}. והוא הדין לכלה{טז}: