יב תמוז

[ח] וכן אסור לומר לחבירו, בכך וכך קניתי חפץ זה, או ספר זה, אם יודע שחבירו גם כן רוצה לקנות חפץ כמותו, כי נמצא שיש לו צורך לדעת זאת. ודבר זה מצוי בין איש לרעהו ובין אשה לרעותה, ולכן צריך להזהיר על זאת{כ}:

[ט] למדו רבותינו ז"ל{כא} מתוך מה שכתוב "ודבר דבר", שדוקא דיבור אסור, אבל הרהור מותר. ולכן מותר להרהר בעסקיו. ומכל־מקום משום עונג שבת, מצוה שלא יחשוב עליהם כלל, ויהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה, וזהו שכתוב{כב} "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך", והרי אין אדם יכול לעשות כל מלאכתו בשבוע אחד. אלא יראה האדם בכל שבת כאילו כל מלאכתו עשויה, ואין לך עונג גדול מזה. וכל־שכן שלא יהרהר בדבר שגורם לו טרדא או דאגה{כג}:

[י] מותר לומר לפועל, הֲנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לָעֶרֶב (וכן לומר כיוצא בזה לנהג־מונית וכדומה), אף־על־פי שמתוך כך מבין שהוא רומז לו שצריך אותו אז כדי לשכרו למלאכה, לפי שלא נאסר אלא דיבור מפורש. אבל אל יאמר לו, היה נכון עמי לערב, ואפילו אם הוא גוי, שזהו כמדבר בפירוש שרוצה לשכרו{כד}:

[יא] השוכר פועל לשמור לו איזה דבר, אסור לפועל ליקח שְׂכַר־שבת בפני־עצמו. אבל אם היה מושכר לשבוע או לחודש, מותר ליטול בהבלעה גם שכר שבת{כה}. ולרופאים ולמיילדות וכיו"ב ענייני פיקוח־נפש, מותר אף שלא בהבלעה{כו}. גם לצורך מצוה אפשר להתיר אף שלא בהבלעה, כגון למוהלים, לדרשנים, לחזנים וללומדים במקום שנוטלים שכר{כז}:

[יב] אסור ליתן מתנה לחבירו, אלא דבר שהוא לצורך מצוה או לצורך שבת. ואם הקנה לו אותה מערב שבת על־ידי אחר, מותר. ואם לא עשה כן, יתכוין המקבל שלא לזכות במתנה אלא במוצאי שבת. וכן אסור ליתן מִשְׁכּוֹן לחבירו, אלא אם כן הוא לצורך מצוה או לצורך שבת. ולא יאמר לו הֵילָךְ מִשכון, משום דהוי כעוּבָדא דחול, אלא נותן סתם{כח}:

[יג] שִׁטְרֵי הִדיוטות, דהיינו שטרי־חובות וחשבונות, וכן אִגָּרות של־שאלת שלום שכבר קראם פעם אחת, אסור לעיין בהם אפילו בלי קריאה. וכן מחירי סחורות, מודעות שיש בהן ענייני כספים, ולוח זמני נסיעות וכיו"ב. ואף־על־פי שאינו אלא מהרהר, מכל־מקום אסור. כי לא אמרו שהרהור מותר (כדלעיל סעיף ט'), אלא כשאינו ניכר שמהרהר בחפצים האסורים. אבל כאן שניכר לכל שמהרהר בחפצים האסורים, הרי זה בכלל איסור ממצוא חפצך. ומי שנשלחה אליו אגרת ואינו יודע מה כתוב בה, מותר לעיין בה, כי שמא יש בה דבר שצריך לו לגופו (ולא יאמר לגוי לפתחה, אלא יאמר אינִי יכול לקרותה כיוון שאינה פתוחה, וממילא יבין הגוי ויפתחנה), אבל לא יקרא בפיו. ואם יודע שאינה רק מענייני משא ומתן, אסור אפילו לעיין בה, וגם לא יטלטלנה משום מוקצה{כט}:

[יד] כּוֹתָל או טבלא או נייר, שיש בו איזה צורות או דיוקנאות או תמונות שכתוב תחתיהן זו צורת פלוני וזה דיוקן פלוני, אסור לקרות כתב זה בשבת, ואפילו לעיין בו בלא קריאה. וזוהי גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות. וכמו־כן ספרי מלחמות וספרי דברי־הימים ("הסטוריה") של־מלכי אומות־העולם, וכן מליצות{כט*} ומשלים של־שיחת־חולין, וכל־שכן דברי־חשק, אסור לקרותן בשבת, ואפילו לעיין בהם בלי קריאה בפיו. ואף בחול אסור משום מושב לצים, אפילו הם כתובים בלשון־הקודש. ובדברי־חשק, יש עוד איסור אפילו בחול, שמגרה יצר־הרע בעצמו. והמחברם או מדפיסם או מוכרם, בכלל מחטיאי הרבים שענשם גדול. ואסור גם לטלטלם, והוא הדין לעיתונים חילוניים. אבל אותם ספרי דברי־הימים שיוצא מהם ענייני מוסר ויראת־שמים, כגון ספר יוסיפון וכיוצא בו, גם אם אינם כתובים בלשון הקודש, מותר לקרותם אפילו בשבת, ומכל־מקום אין ראוי להרבות בהם{ל}. וכן יש לימנע מלקרות בעיתונים בשבת {לא}: