יא תמוז

[א] יש דברים שהם אסורים בשבת אף־על־פי שאינם דומים למלאכה ואינם מביאים לידי מלאכה. ומפני מה נאסרו. משוֹם שנאמר{א} אם תשיב משבת רגלֶך, עשות חֲפָצֶיךָ ביום קדשי וגו' וכבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חֶפְצְךָ ודבֵר דבר{ב}, וכמו שיתבארו דיניהם לפנינו בסימן זה. (והוא הדין בכל האמור כאן, לימים טובים{ג}):

[ב] ממה שכתוב "וכבדתו מעשות דרכיך", דרשו רבותינו ז"ל{ד} שלא יהא הילוכָך בשבת כהילוכָך בחול. לפיכך אסור לרוץ בשבת, או לפסוע פסיעה גסה. אבל לדבר מצוה, כגון לבית־הכנסת, מותר לרוץ (מדכתיב "דרכיך" משמע דרכיך אסורים, אבל דרכי שמים מותרים). ומצוה לרוץ{ה}. גם כדי להינצל מרפש וטיט שלפניו, מותר לפסוע פסיעה גסה. וכן מותר לרוץ כשהגשמים יורדים, או הרוח סוערת וכיוצא בזה {ו}:

[ג] ממה שכתוב "ממצוא חפצך" דרשו רבותינו ז"ל{ז} חפציך אסורים, אפילו אינך עושה שום מלאכה. כגון שהוא מעיין בנכסיו, מה הם צריכים למחר, גם זה אסור. ודוקא אם ניכר הדבר, כגון שעומד אצל שדהו הצריכה חרישה או קצירה או ניכוש, וכיוצא בזה. וכן אסור להסתובב בעיר כדי למצוא דירה או רכב או סחורה כדי לקנותם או לשָׂכרם אחר השבת, אם ניכר הדבר שהולך בשביל כך{ח}. אבל לשמור חפציו או חפצי חבירו, מותר{ט}. וכן מותר להסתכל בסחורות שב"חלון־ראווה", ובלבד שלא יתבונן במחירים{י}:

[ד] אסור להחשיך על התחום, דהיינו לֵילֶך בשבת עד סוף התחום{יא} או פחות, ולהתעכב שם עד שתחשך, כדי למהר דרכו לֵילֶך משם והלאה. שכיון שהולך משם והלאה במוצאי־שבת, ניכר הדבר שעיקר הילוכו היה בשביל כך. ודוקא כשמחשיך שם כדי לילך ולעשות דבר שְׁאֵי־אִפשר בשום אופן לעשותו בשבת, כגון לשכור פועלים, או לתלוש פירות, או להביא פירות המוקצים. אבל מותר להחשיך על התחום כדי להביא בהמתו, כיון שאם היו בתים עד שם, קרובים זה לזה שבעים אמה ושני שלישים (עיין לקמן סימן ע"ז סעיף ב'), היה מותר להביאם גם בשבת. וכן להביא פירות התלושים שאינם מוקצים, מותר, כיון שאם היו מחיצות מקיפות כל הדרך, היה מותר גם בשבת, וכן כל כיוצא בזה. וכן מותר לילך בשבת אל גינתו שבתוך התחום, לתלוש משם פירות במוצאי־שבת, מפני שאינו ניכר שהלך בשביל זה, אלא הרואים יאמרו שהלך לִטַּייל או לבקש בהמתו שנאבדה לו, ואחר־כך כשהיה שם נמלך ונשאר עד הלילה כדי לתלוש פירותיו{יב}:

[ה] רבותינו ז"ל{יג} דקדקו ממה שכתוב "חפצך", שאין אסורים אלא חפצי האדם, אבל חפצי שמים מותרים. לפיכך מותר להחשיך על התחום משום צרכּי מצוה, כגון להביא אתרוג ולולב. וכן מותר לפקח (דהיינו לעיין ולחקור) על עסקי רבים בשבת, כגון לילך לשלטון לדבר בשבילם, שצרכּי הרבים הם כמו חפצי שמים. וכן מותר לדבר עם מלמד אודות קטן, אם הוא מסכים ללמדו ספר תמורת שָׂכר. אבל אסור לשָׂכְרו בפועַל, כי השכירות היא שבוֹת גמור, וזה לא הותר אפילו בשביל מצוה. ורק מה שאינוּ אסור אלא מפני "ממצוא חפצך ודבר דבר", מותר בשביל מצוה. ומותר להכריז על אבידה בשבת, שהֲשָבַת־אבדה מצוה היא{יד}:

[ו] ממה שכתוב "ודבֵר דבר", דרשו רבותינו ז"ל{טו} שלא יהא דיבורָך של־שבת כדיבורָך של־חול. הלכך אסור לומר, דבר פלוני אעשה למחר, או סחורה פלונית אקנה למחר. והיינו דבר שהיום אי אפשר לעשותו בשום אופן. אבל דבר שהיה איזה צד היתר לעשותו היום אף־על־פי שעתה אין זה הצד, מותר, כדלעיל בסעיף רביעי. ולכן מותר לומר, למקום פלוני אלך למחר, רק שלא יאמר לשון המשמע שֶיִסע ברכב. וגם לא ירבה לדבר בזה. ואפילו בשיחת דברים בטלים{טז} אסור להרבות. וכן אסור לספר בשבת דבר של־צער, כגון אודות חביריו שמתו, או שהם נמצאים בצער{יז}. ויסיר מעצמו כל דאגה ועצב, כי אסור לדאוג בשבת אפילו על חרבן בית־המקדש, וגם לא יתוודה{יח}:

[ז] אסור לאדם לחשב חשבונותיו בפיו בשבת, בין חשבון שֶׁעֲתיד להיות, בין חשבון שכבר עבר, אלא שצריך לו עדיין לידע אותו, כגון כך וכך הוצאתי על בניין פלוני לשכר הפועלים, ועדיין נשאר בידו משכר הפועלים, שצריך הוא לדעת את החשבון. אבל חשבונות שאין לו בהם צורך, מותר לחשבן, ובלבד שלא ירבה בהם, שאסור להרבות בשיחה בטילה בשבת, כמו שנזכר בסעיף הקודם{יט}: