ז תמוז

[יד] בתי ידים ("כפפות") שלובשים מפני הצינה, יש מתירים לצאת בהם בשבת, וראוי להחמיר{כב}. ובגד המיוחד לכיסוי אזנים, מותר{כג}:

[טו] בגד שיש לו שתי רצועות או חוטים לקשרו בהן, או שיש לו קרסים לחבְּרו ונפסק אחד מהם, אף על פי שהשני שנשאר כנגדו אינוּ חשוב, אם דעתו לתקנו אחרי שבת להביא לו בן־זוגו, זה שנשאר אינו בטל לגבי הבגד, ואסור לצאת בבגד זה, שזה נחשב כמו מַשּׂאוּי. אבל אם אין דעתו לתקנו, הרי הוא בטל לגבי הבגד ומותר לצאת בו, כיון שזה שנשאר אינו דבר חשוב. ואם הוא חשוב, כגון חוט של־משי או קרס של־כסף, אף על פי שאין דעתו לתקנו, אינו בטל לגבי הבגד, ואסור לצאת בו {כד}:

[טז] כפתורים התפורים לבגד כדי לנאותו, מותר לצאת בהם. אבל בכפתורים המיועדים למילואים ("רזרבה". דהיינו להחליף כשיאבד כפתור), יש מחמירים. וראוי להחמיר גם כשיש כפתור רפוי אם אינו רוכס בו מפני שהוא עלול ליפול. ומותר לצאת בחגורה התלויה מאחורי המעיל, אם היא תפורה. וכן ב"ברדס" המחובר למעיל, המיועד לכסות הראש בזמן קור או גשם. וכן בבגד או נייר התפור למלבוש, לסימן של־בית־החרושת או המכבסה או שנבדק משעטנז וכיוצא בזה{כה}:

[יז] הרואה בלכתו בדרך דף או דפים של־חומשים או סידורים ושאר דברי־תורה, אסור לו לטלטלם וגם לא להוליכם פחות פחות מארבע אמות, אלא ישאירם במקומם ואינו צריך להמתין ולשמרם עד שחשיכה. אך אם יש לו במה לכסותם, ראוי להחמיר ולכסותם{כו}:

[יח] אשה הנושאת אֶבֶן תְּקוּמָה, כדי שלא תפיל, מותרת לצאת בה בשבת{כז}. ומי שנושא קָמִיעַ, צריך לשאול חכם אם מותר לצאת בו בשבת, כי יש בזה פרטים רבים, ולא כל הקמיעים שווים{כח}:

[יט] ראוי שלא יצא אדם בשבת כמו שהוא יוצא בחול, ללא דבר אחר שיזכור על ידו שהוא יום קדוש לאלהינו, ולא יבוא לחללו{כט}. וזה היה חטא המקושש שלא נהג כמנהג זה ויצא בשבת בלא טליתו ולא היה לו אות. על כן נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית, כמו שכתוב שם{ל} למען תזכרו {לא}:

סימן ס"ה - הלכות שביתת בהמות חיות ועופות בשבת

[א] התורה הזהירה שגם הבהמה של־ישראל תנוח בשבת, כמו שכתוב{א} למען ינוח שורך וחמורֶך וגו'. ולאו דוקא בהמה בלבד, אלא הוא הדין לכל בעלי־חיים. ולכן אסור להניח לבהמתו שתוציא איזה מַשּׂאוּי לרשות הרבים (ויש אומרים אפילו לכרמלית {ב}) כמו שאסור לו להוציא (כדלעיל סימן ס"ד). ואף דבר שהוא לה לנוי, מכל מקום נחשב משאוי. אבל דבר שהוא לרפואתה כגון תחבושת שעל המכה, מותרת לצאת בו. וכן דבר שהיא צריכה לשמירתה, נחשב לה כמו מלבוש לאדם, ומותרת לצאת בו. ואך מה שהוא רק לשמירה יתירה, אסור. וכן דבר שבהמה זו אינה נשמרת בו, אף על פי שבהמה אחרת נשמרת בו, נחשב משאוי לגבי בהמה זו, ואסור{ג}. ואפילו יצאה מֵאֵלֶיהָ לרשות הרבים ומשאוי עליה, עבר הוא על מצות עשה שלַּ־תּורה{ד}: