ג תמוז

[לב] המְמַחֵק. דהיינו שמסיר שיער או צמר מעל עור של־בהמה מתה, עד שמחליק את פני העור. ונכלל בזה שאסור לְמָרֵח רטייה (כדלקמן סימן ע' סעיף ח') וכן שעְוה וכדומה. לכן אסור ליתן שעוה או שמן עבה בנקב כדי לסתמו, או להדביקו על איזה דבר לסימן{קא}. וכן אין לשחק ב"פלסטלינה" {קב}. אבל אוכל, מותר למרח, כגון חמאה על הלחם וכדומה {קג}:

[לג] המחתך. אסור לחתוך או לשבור לפי מדה מסויימת, כל דבר שאינו מאכל. אבל מה שהוא מאכל אפילו רק לבהמה, מותר. ולכן מותר לסמן קווים בעוגה ע"י סכין כדי לחלקה למנות שוות, וכן לחתוך קש בצורה מדוייקת כדי לחצוץ בו שיניו. ועצי בשמים, מותר למלול ולקטום כדי להריח בהם, ואפילו אם הם קשים כעץ. אבל לקטום אותם כדי לחצוץ שיניו, אסור{קד}:

[לד] הכותב. ונכלל בזה שאסור לעשות טביעת אצבע, או איזה ציור אפילו באצבעו במשקין שעל השלחן, או על ההֲבָל שעל חלון־זכוֹכית, וכן בכל דבר, אף על פי שאינו מתקיים{קה}:

[לה] המוחק. כשם שאסור לכתוב, כך אסור למחוק כל מה שנכתב. ומכל מקום אותן עוגות ובסקויטים, שוקולדות וכיוצא בהן, העשויות כולן או מקצתן כאותיות או ציורים, מותר לשברן ולאכלן בשבת. ואם נעשו האותיות והציורים על גביהם מחומר אחר, כגון "קרם" או סוכריות קטנטנות, יש לאכלן כך בלא לשברן תחילה{קו}:

[ספרים] שעל חודי גליונותיהם מבחוץ נכתבו אותיות, רבים מהפוסקים מתירים לפתחם או לסגרם בשבת. וכן המנהג. ומכל־מקום מאחר שיש אוסרין, ראוי להימנע מלכתוב כן{קז}:

[מי] שכתב על ידו בערב שבת ושכח למחוק הדיו, מותר לו ליטול ידו בשבת לאכילה (והדיו אינו חוצץ למי שאינו מקפיד על זה{קח}) בתנאי שיטול עליהם רביעית בבת־אחת, וינגבם בחמה או יעמידם ברוח עד שיתנגבו. לפי שספק הדבר אם ימחק הדיו על־ידי הנטילה, ואין זה נחשב פסיק רישיה. כי פסיק רישיה אינו אלא כשבודאי ייעשה האיסור בהכרח, ולא כשאפשר שייעשה ואפשר שלא ייעשה. אלא אם הוא מתכוין לכך, אסור. ואם אינו מתכוין לכך, מותר{קט}:

[לו] המשׁרטט. היינו העושה חריץ שוקע או קו בצבע כדי לכתוב תחתיו, או כדי לנסר או לחתוך על פיו במדה {קי}:

[לז] המבעיר. ונכלל בזה שאסור להוסיף שמן לתוך נר דולק. וכן אסור להשתמש לאור הנר דבר שצריך עיון קצת, גזירה שמא ישכח ויטה את הנר, לקרב את השמן אל הפתילה, ויתחייב משום מבעיר. ודוקא אדם אחד, אבל שנים מותר להם לקרות בעניין אחד, אפילו כל אחד בספרו, לפי שאם יבוא אחד להטות, חברו יזכירהו{קיא}. ובנרות שהשעוה או החֵלֶב כרוכים על הפתילה, נוהגים להתיר, כיון דלא שייך בהם שמא יטה (ומכל מקום שלא לצורך, יש להחמיר). אך צריך לעשות איזה היכר, כדי שלא יבוא לִמְחוֹט, דהיינו לקצוץ ראש הפתילה שנעשית פחם, ויש בזה משום מכבה. ולהרמב"ם{קיב} הוא איסור דאורייתא{קיג}. ובנרות טובים כמו של־זמנינו, אין גם החשש שמא יקצוץ, ומותר לגמרי{קיד}:

[אם] שכחו לנתק מערב שבת את מנורת החשמל שבמקרר, וזקוקים מאד לאוכל הנמצא בו, ואי אפשר לקבל משכנים וכיו"ב, אפשר להתיר לומר לגוי שיפתח את המקרר, או לומר לקטן שיוציא את התקע מן השקע בשעה שאין המקרר פועל {קטו}:

[לח] המכבה. ונכלל בזה שאסור להסתפק מהשמן שבנר. וכן אסור לפתוח דלת או חלון נגד נר דולק כשהוא קרוב להם, שמא יכבה על־ידי זה. אבל מותר לסגור דלת או חלון{קטז}. וכן מטעם שמא יכבה, אסור להציל בשעת הדליקה, כמו שיתבאר בס"ד לקמן סימן ע"ג סעיף א':