ב תמוז

[כה] הבונה. ונכלל בזה גם שאסור לעשות אהל ומחיצה אפילו כשהיא עֲרַאי, אם נעשית להתיר, כגון להיות דופן שלישית בסוכה או להתיר טלטול. דכיון שהמחיצה מַתֶּרֶת, היא חולקת שם רשות בפני עצמה, והרי זה כעושה אהל{סה}. אלא אם כן היה פתוח טפח מבעוד יום, שאז מותר להוסיף על המחיצה, משום דהוי רק תוספת אהל עראי. כגון וילון התלוי, שאם היה פרוס טפח מבעוד יום, בין מן הצד בין מלמעלה, מותר בשבת לפרסו כולו. אבל מה שהוילון תלוי תמיד בקצה אחד מקופל, אינו מצטרף לטפח, כיון שאינו לשֵׁם אהל. אבל מחיצת עראי שאינה עשויה להתיר איזה דבר, אלא להגן בפני החמה, או בפני הרוח שלא תכבה הנרות וכדומה, או רק לצניעות כגון להפסיק בין אנשים לנשים, מותר לעשותה{סו}:

[ואהל,] דהיינו גג המאהיל, אסור לעשותו אף על פי שאינו נעשה אלא להגן מפני החמה או מפני הגשמים וכדומה, ואפילו הוא אהל עראי, אם הוא טפח על טפח ברום טפח. ולכן עגלה או מטה של־תינוק וכיו"ב, אסור לפרוס עליה סדין או כילה או רשת בשבת (וכן ביום־טוב) להגן מפני החמה וכיו"ב, אלא אם־כן היה פרוס טפח מערב שבת, דהוי רק תוספת אהל עראי דמותר. ו"גגון" או "שמשייה", אם היו מחוברים מערב שבת לעגלת־תינוק על־ידי צירים וכיו"ב, מותר לפתחם, אף על פי שלא היו פרוסים כלל{סז}:

[תיבה] רחבה מאד שהכסוי שלה אינו מחובר לה בצירים, אסור ליטלו משם, משום דהוי סותר אהל. וכן אסור לכסות בו, משום דעושה אהל. ומי שמניח טבלא על חבית רחבה מאד לשמש כשלחן, צריך להפוך צד החבית הפתוח למטה. שאם יתן את הדף על הצד הפתוח, הרי הוא עושה אהל{סח}:

[בגד] ששוטחים על פי חבית רחבה מאד לכסותה, אם החבית אינה מליאה לִגְמַרֵי, אלא שיש בין המשקים שבתוכה לכסוי חֲלַל טפח, אזי לא יכסה אותה על פני כולה משום אהל, אלא יניח מקצת פיה מגולה{סט}. (ועיין לעיל סעיף י"ג דיבור המתחיל גם):

[אסור] לשאת מכסה העשוי להגן מפני הגשמים (שקוראים בשם "מטרייה") או מפני החמה ("שמשייה"), מפני שהוא עושה אהל. וכן אסור לקפלם, והם מוקצים{ע}:

[כלים] העשויים פרקים־פרקים התחובים זה בזה ונפרדו, אם דרכם להיות תמיד רפויים, מותר להחזירם כך. ולכן הבא להאריך שולחן על־ידי לוח המיועד לכך, מותר לתחוב את הבליטות שבלוח לתוך החורים שבשלחן. אבל כלים שדרכם להיות מהודקים בחוזק, אסור להחזירם אפילו ברפיון. וכן אם הם מחוברים על־ידי מסמרים או "ברגים" ונפרדו, אסור לחברם אפילו ברפיון, ואפילו ללא מסמרים וברגים, כיון שדרכם להיות מהודקים בחוזק. ולכן אסור להרכיב מטת תינוק, או לשנות את גבהה. וכן יש מחמירים ב"עמוד" (הנקרא "סטנדר" בלשון אשכנז, ומצוי בישיבות) שמשנים את גבהו על־ידי "ברגים". אך כסויי כלים, מותר להסירם וכן לחברם, כיון שאינם עשויים לקיום, רק לפתחם ולסתמם תדיר{עא}:

[ספסל] שנשמטה אפילו רק אחת מרגליו, אסור להחזירה. ואפילו להשעינו על ספסל אחר אסור, אלא אם כן כבר ישב עליו כך פעם אחת לפני השבת. אבל מותר להניח דף (דהיינו לוח־עץ) על ספסלים או על חתיכות עצים שהכינם מערב שבת לכך{עב}:

[אסור] לכבד (פי' לְטַאֲטֵא) את קרקע הבית, מפני שמשוה את הגומות (שמתמלאות הגומות מן העפר שמזיז מכאן לכאן) וזה נחשב בונה, כי הבית מיתַקן על ידי זה. ולכן כשהוא מרוצף באבנים או בנסרים או טָווּח בטיט, מותר. ואף אם קסמי המַטְאֲטֵא עלולים לישבר, מותר (וכן הוא מנהגינו) כיון שאינו ודאי פְּסִיק רישיה{עג} (עיין לקמן סעיף ל"ה דיבור המתחיל מי). וכן אסור לשפשף ברגלו רוק שעל־גבי הקרקע, מפני השוואת הגומות. אבל מותר לדרוס עליו בלא שפשוף{עד}:

[אסור] לשחק באגוזים ו"גולות" וכיוצא בהם על־גבי קרקע אפילו מרוצף. ומכל מקום אין לְמַחוֹת בנשים וקטנים, אם בודאי לא ישמעו (וכן לעניין משחק בכדור וכיו"ב, הנזכרים לקמן סימן ס"ז סעיף כ"ג), שמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים. ובבית מרוצף, אפשר להתיר{עה}:

[איסור] בונה שַׁיֵיך גם במאכל, כגון המגבן גבינה, או שמדבק פירות ומַשְׁוֶה אותם שיהיו יפים. ולכן החותכים בצלים עם ביצים ועם "מיונז" וכיוצא בזה, יניחום כמו שהם בלא להשוותם וליפותם{עו}:

[כו] הסותר. כל מחיצה או אהל שאסור לעשותו, אם הוא עשוי אסור להסירו, משום דהוי סותר אהל. וכן לפרק כלים שאסור לחברם (עיין לעיל סעיף כ"ה דיבור המתחיל כלים){עז}:

[כשם] שאסור לעשות אפילו בניין עֲרַאי בשבת, כך אסור להוסיף על בניין קבוע אפילו תוספת עֲרַאי. ודלתות וחלונות ותריסים, אף על פי שהם תלויים על צירי ברזל, שנקל להסירם ולהחזירם, או קבועים במסילות, מכל מקום אסור בשבת להסירם או להחזירם. כי המחזירם, נחשב כבונה. והמסירם, נחשב כסותר {עח}:

[אסור] לקלוע שיער ("צַמָּה"), מפני שזה דומה לבניין. ואסור גם להתיר קליעת השיער, מפני שדומה לסותר{עט}. והוא הדין למי שנתקלקל סלסול פיאותיו בשבת, שאסור לפרקם ולסדרם מחדש. אך מותר לתקנם ולסובבם כמות שהם{פ}, וכן המנהג{פא}:

[כז] המכה בַפַּטִּיש. כל דבר שהוא גמר מלאכה, אסור משום מכה בפטיש{פב}. ונכלל בזה שאסור להשמיע קול שיר בשבת, שמא יתקן כלי שיר, וכמו שיתבאר בס"ד להלן סימן ס"ג סעיפים ה' ו':

[דרך] החייטים שקודם תפירת הבגד כראוי, מחברים הם את החתיכות בתפירות מרווחות, ובגמר המלאכה מסירים את החוטים מתפירות אלו. לפי־כך אסור להסירם בשבת, משום מכה בפטיש {פג}:

[בגדים] העשויים להשחיל בהם חוט או שרוך או רצועה בקביעות, כגון מַנְעָלִים או חֲלוּק, אם הבגד חדש, או החוט חדש (כלומר שלא היה שם מקודם), אסור להשחילו בהם, מִשּׁוֹם דְּהַוֵי תיקון כלי{פד}:

[קיפול] בגדים מסויימים אסור, לפי שעל־ידי הקיפול נמנע קימוט הבגד, ואם־כן נראה כמתקן כלי. ויש בזה הרבה חילוקי דינים{פה}, לפיכך אין לקפל שום בגד{פו}. ואף טלית של־מצוה, המנהג דרך כלל שלא לקפלה עד מוצאי שבת{פז}:

[כח] הַצָּד. ונכלל בזה, שאסור לצוד שום בעל־חי בשבת, אפילו אם אין במינו ניצוד (ועיין עוד לקמן סימן ס"ה סעיף י"ט). ואפילו פרעוש (דהיינו השחורה הקופצת, ונקראת אצלינו בתימן בשם קֻמֲּלִי) אסור לתפוס. ורק אם הוא על גוף האדם ועוקצו, משום צערא דגופא, מותר ליטלו ולזרקו. אבל אסור להרגו, כי אסור להרוג שום בעל־חי (וכדלקמן סעיף כ"ט). אך כִּנִּים (והם הנקראים אצלינו בשם קַמְל, ומקומם בגוף האדם ובבגדיו. והוא הדין למה שנקרא כֻּתַּן, הרוחשים בכותלים ובמטות) מותר לצוד ולהרוג, כיון שהם מתהוים מן הזִיעה. ומכל מקום אלו שבבגדים אסור להרגם, אלא נוטלם וזורקם. ורק אלו שנמצאו בראש, מותר להרגם{חפ}:

[מקומות] שבימי החום נכנס לפעמים רמשׂ ידוע, שיש בנשיכתו היזק שקשה לדבר אחר (צרעת) בָּר מינן, אם נמצא בחדר בלילה שאי אפשר לראותו וצריך לישן שם, מותר לצודו ולהוציאו חוצה, אבל אסור להרגו. ואם נמצא בַיום שרואהו ואפשר ליזהר ממנו, אסור. אמנם בבית־הכנסת שמצויים שם רב־עם, מותר להוציאו אפילו ביום{פט}:

[יש] ליזהר כשרוצה לסגור תיבה (וי"א דוקא תיבה קטנה) או לסתום כלי שיש שם זבובים, שיפריחם תחילה משם, או יניח דבר מפסיק שלא יסָגרו לגמרי. כי כאשר הוא סוגרם, המה ניצודים שם. ומכל מקום אינוּ צריך לדקדק ולבדוק שלא ישאר שם כלל, אלא יפריח מה שרואה בעיניו{צ}:

[כט] השוחט. ונכלל בזה כל אופן של־נטילת נשמה מכל בעל־חי, כגון על־ידי הכאתו או חניקתו, ושליית דג מן המים, וכיוצא בזה. ואפילו אם פרעוש או יְתוש עוקצו, אסור להרגו, או להשליכו למים{צא}, ועיין לעיל סעיף כ"ח. ואפילו מי שנמלים או שאר שקצים ורמשים מצויים בדרכו, צריך לדקדק שלא לדרוס עליהם, אעפ"י שאינו מתכוין, מפני שהוא פסיק רישיה{צב}:

[אסור] להוציא דם, ואפילו דם שבין השיניים אסור למצוץ. וכן אסור להניח על פצע, רטייה המוציאה דם וליחה. וכל־שכן שאסור ללחוץ את הפצע להוציא ממנו דם או ליחה{צג}. ועיין עוד לקמן סימן ע' סעיפים ח' ט' י"א:

[ל] המפשיט. דהיינו הפשטת העור. ובכלל זה פירוק הדוכסוסטוֹס מן הקלף{צד}:

[לא] המעַבֵּד. ונכלל בזה שאסור למלוח דבר שהמלח פועל בו לרככו או להפיג חריפותו, (מפני שנראה ככובשׁ כבשים, ואסור לכבוש מפני שהוא כמבשל{צה}. או מפני) כי זה נחשב כמו מעבד. ולכן אסור למלוח ביחד כמה חתיכות של־צנון או בצלים, וכן קישואים ומלפפונים וכיוצא בהם, אפילו מה שצריך לאותה סעוֹדה, אלא מְטַבֵּל במלח חתיכה חתיכה ואוכל. אבל ביצים מבושלות ובשר מבושל וכיוצא בהם, שאין המלח מועיל להם לשנותם, אלא ליתן בהם טעם, מותר למלחם כדי לאכלם באותה סעודה. אבל בשביל להניחם לסעודה אחרת, יש להחמיר, זולתי בשעת הצורך{צו}:

[כמו־כן] יש אומרים שאסור למלוח ביחד הרבה פוֹלים וקטניות שנתבשלו בקליפתם, ואפילו כדי לאכלם לָאַלְתָּר, כי המליחה מועילה להם לרככם{צז}. אבל מנהגינו להתיר למלחם בצלחת (ואפילו בעודם חמים) ולאכלם לאלתר{צח}:

[מלפפונים] וחסא ("סלטה") וכן שאר מיני טיבולים שעושין מבצלים וכדומה, מותר למלחם סמוך לסעודה, אם נותנים לתוכם מיד שמן וחומץ, לפי שהם מחלישים את כח המלח. אבל אסור למלחם ולהשהותם זמן־מה{צט}:

[בשר] שלא נמלח וחל יום שלישי שלו בשבת, שאם לא יְדִ–יחנו ייאסר לאכלו זולת על־ידי צלייה (עיין להלן בחלק יורה־דעה הלכות מליחה סימן קל"א סעיף ל"ב), יש מחמירים להדיחו על־ידי גוי דוקא, ולא על־ידי ישראל{ק}: