יום א' שבוע פרשת שמות

[א] בתורתנו הקדוֹשה והטהורה נֶאמר, ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה, שבעת ימים תהיה בנדתה וגו'. ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עֶת־נדתה וגו', וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר. ונֶאמר, ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגו' והיא גילתה את מקור דמיה, ונכרתו שניהם מקרב עמם{א}. הלכך כל אשה שנעקר ממקורה (דהיינו מהרֶחֶם) טפת דם, אפילו מעט מאד פחות משיעור גרגיר־חרדל, הרי היא טמאה נדה, עד שתספור שבעה ימים נקיים{ב} ותטבול כדת וכדין בליל השמיני, דהיינו במוצאי יום השביעי, וטהורה{ג}. וכל הבא עליה בטומאתה, חייב כָּרֵת{ד}. וכן היא חייבת כרת. ועל הנגיעה דרך חבה{ה}, חייבים מלקוּת. ואין הבדל באיזה אופן היתה ראִיית הדם, בין כאורַח הנשים דהיינו בטבעה כדרך כל אשה לראות וֶסֶת בזמנים ידועים (וכדלקמן סימן קנ"ד), או שלא בזמנה, וגם אם זה בין וסת לוסת, או בחדשי ההריון או ההנקה. ואפילו אם מחמת קפיצה או בהלה, או בגלל נשיאת משא כבד, או מִסיבה אחרת, יצא ממקורה דם, הרי היא טמאה{ו}:

[ב] אשה שראתה דָם יום אחד בלבד, בשעות הבֹּקר או אחר־הצהריים, צריכה לבדוק עצמה לפני שקיעת־החמה במקום יציאת הדם פנימה, על ידי חֲתִכַּת־בד לבן רך שתכניסהו כרוך על־גבי כל אצבעה, במקום יציאת הדם לכל הקמטים שבצדדיו ותסובבנו (וזה נקרא בשם "בדיקת חורים וסדקים") ותעמיקנו עד מקום שהאֵבֶר מגיע בזמן התשמיש, ואחרי־כן תוציאנו ותראה אם הוא נקי לגמרי שאין בו מראה־דם, אפילו כל שהוא, הרי זו הוכחה שכבר פסק הדם ממנה, וזהו הנקרא "הפסק־טַהְרָה" [ותניח אחרי־כן "מוך־דחוק" עד אחרי צאת־ הכוכבים, כמו שיתבאר לקמן סעיפים ח' ט'], ותתחיל לספור שבעה ימים נקיים{ז}. וכך תבדוק לכתחילה פעמיים בכל יום, אחת בבֹקר{ח} והשנית לפני השקיעה, במשך שבעת ימי הנקיים. ואם לא בדקה אלא פעם אחת ביום הראשון, ופעם אחת ביום השביעי, די בכך{ט}: