יום ש"ק שבוע פרשת משפטים

[כז] אין טומאה קשה יותר מן הנדה. שהשוכב עמה נטמא, כי הטומאה נמשכת אליו, שנאמר{מה*} וּתְהי נדתה עליו. וכל המתקרבים אליו נטמאים עִמו, ובכל מקום שהם הולכים, השכינה נדחית מפניהם. וכשהם צועקים ומתפללים, אין הקדוש ברוך הוא שומע את קולם. ולא עוד אלא שהחוטא בזה, גורם חלאים רעים על עצמו, ועל הזרע הנולד ממנו. וכל ימיו של־אותו ולד יהיו בטומאה, לפי שבניינו ויסודו בטומאה גדולה וחזקה מכל הטומאות שבעולם{מו}, וגם־כן הוא עז־פנים{מו*}. הלכך בן־הנדה או בתה, אף־על־פי שאינם נקראים ממזרים, מכל־מקום הם נחשבים פגומים, דהיינו שאינם מיוחסים וראוי להתרחק מלהתחתן עמהם{מז}:

[כח] אשה שאינה נשמרת מטומאת נדתה ואינה בודקת את עצמה כמצוותה, עוונות אלו גורמים לה זיבת דם מרובה. וזה רמוז במה שנאמר{מח} ובשִׁפלוּת ידים, ידלוף הבָּית{מט}. אשרֶיה ואשרי יולדתה ואשרי בעלה ואשרי משפחתה של־כל אשה השומרת נדתה כראוי, שמצילה את עצמה ואת בעלה מדינה של־גיהנם, ומצוה זו מְבִיאתם לחיי העולם הבא{נ}. וכל איש הנזהר מהנדה ומתגבר על יצרו וכובשו, יבורך מפי עליון ברכות שמים מעל, עד תאות גבעות עולם{נא}:

[כט] ומפני גודל ועוצֶם טומאה זו, המשילו הכתובים עניין ריחוק בנדה דוקא, כגון שנאמר{נב} בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם וַיטמאו אותה וגו' כטומאת הנדה היתה דרכם לפנָי{נג}. אבל יש בהשוואה זו גם כמה רמזים. כי כשם שהנדה בעלה מצפה מתי תטהר, ותאב לשוב אליה, כך ישראל מצפים מתי תבָּנה ירושלם עיקו"ת (עיר קדשנו ותפארתנו) וישובו אליה. ולומר לך, כשם שהנדה יש לה טהרה ובעלה עתיד לחזור אליה, כך ישראל עתידים לשוב לירושלם ולטהר אותה מכל הטומאות. ומה נדה אין בעלה יודע מתי תטהר, כך ישראל אין כח בהם לידע מתי תבוא תשועתם לשוב לארצם{נד}. ולפי שאומות העולם אינם בדלים מן הנדה, חייבים הם כָּרֵת, והדבר רמוז במה שנאמר{נה} כי "יכרית" י"י אלהיך את הגויים וגו'. כיון שכל הגויים המה בני נדות, ונקראו שקץ וטומאה{נו}. ופועֵל ישועות בקרב הארץ הוא יעשה עמנו למען שמו, מקצפו תרעש הארץ ולא יכילו גויים זעמו, ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עַמו, וכל בני־טהרה לגבול קדשך תביאמו ותטעמו: