יום ד' שבוע פרשת יתרו

[א] על ביאת נדה או יולדת, שלא טבלו במי־מקוה, יש חיוב כרת אפילו עברו כמה שנים מאז שראתה דם. הלכך חובה להקפיד שתהא המקוה עשויה כדת וכדין, וכמו שיתבאר בס"ד לקמן סימן קנ"ח סעיף ט"ז. כמו־כן אסור שיהא דבר חוצץ בשעת הטבילה בין בשרה ושערה למים. ובאופנים מסויימים החציצה מעכבת, דהיינו שלא עלתה לה טבילה, והיא נשארת באיסור כרת. לפי־כך בסוף יום השביעי משבעת ימי נקיים, צריכה לחפוף עצמה קודם הטבילה (דהיינו שתשפשף את כל גופה{א}), ותרחץ במים חמים. והחפיפה תהיה בסבון וכיוצא בו, דברים שאינם מסבכים את השיער ואדרבה מנקים את הזוהמא. ותעיין ותשגיח על כל גופה ועל שער ראשה שלא ישאר בהם שום לכלוך או זיעה דבוקה, ולא בין אצבעות רגליה. וצריכה לקצוץ צפרני ידיה ורגליה, ולא תשאיר אפילו צפורן אחת. ותרחצן היטב שלא ישאר לכלוך סביבותיהן{ב}:

[ב] וצריכה לרחוץ ולנקות היטב את כל המקומות שיש בהם שֵׂיעָר{ג}. וּשְׂעַר בית הערוה, מנהג הנשים להסירו אז לגמרי, על ידי סם או גילוח בסכין, או לכל הפחות לקצצו במספריים (מה שיותר סמוך לבשר) וכדומה{ד}. [ויש הנרתעות ופוחדות מהגילוח בפעם הראשונה, אבל אחרי כמה פעמים תראינה שאין זה קשה. ולהקל על גילוח השיער, העצה שתחפוף שם בסבון (או "שמפו") כדי להחליק את העור, ותגלח השיער יחד עם הסבון. ואחר הטבילה, תמרח משחה או "קְרֵם" עדִין, כגון "ולווטה", כדי למנוע גירודים ופצעים כשמתחיל לצמוח שוב{ה}]: