יום ב' שבוע פרשת יתרו

[ד] כל המבואר למעלה, כך הם ההלכות היוצאות מן הגמרא וכל הפוסקים. אמנם יש מקומות נוהגים שהיולדת זכר אינה טובלת עד גמר ארבעים יום אחרי הלידה, ואם היתה נקיבה עד גמר שמונים יום, אף־על־פי שהיא כבר נקייה מדם. אבל גאון עוזינו מהרי"ץ זצוק"ל{ו} כתב שדבר זה אינו נהוג בינינו. ושכבר דחו זאת רבותינו ז"ל, ובפרט מָרַנָא וְרַבַּנָא הרמב"ם{ז} פסק שזה טעות ומנהג מינים וְצַדּוּקִים, ומצוה הכרחית לכל מורה־הוראה שיבטל המנהג הזה ע"כ. ואם כן אפילו אותם שכבר נהגו כך, יְשַׁנּוּ מנהגם זה, בלא התרת נדרים, כי הדין הוא שמנהג טעות אינו צריך התרה (וכדלקמן בהלכות נדרים ושבועות סימן קס"ח סעיף ט''). וכן היא דעת מָרַן הבית יוסף ורוב ככל גדולי הפוסקים, שמצוה לבטל מנהג גרוע זה{ח}:

[ה] אם הפילה ולא ניכר אם זכר או נקיבה, הולכים לחומרא כדין היולדת נקיבה. דהיינו שאינה יכולה לטבול קודם ליל חמישה־עשר מההפלה, וכדלעיל סעיף ב''{ט}. וכשידוע בבירור שהפילה תוך ארבעים יום משנתעברה, כגון שלא היה בעלה שלושה חדשים ואחר־כך טבלה ושימשה והפילה תוך ארבעים יום, אינה חוששת (אבל ראִיות דם, אינן הוכחה שלא נתעברה), כי אז אין צורת הולד נגמרת בפחות מארבעים ואחד יום. אבל היא טמאה כשאר נדה, ואפילו אם לא ראתה דם, כי מִסְּתַמָא היה קצת דם אלא שנאבד, שאֵי אִפשר לפתיחת הרחם בלא דם{י}: