יום ד' שבוע פרשת בשלח

[ז] כשהיא תולה הכתם במה שנתעסקה בו, אינה צריכה לְדַמּוֹת ולהשוות את הכתם לַדָּבר שבו נתעסקה על־ידי קירובָם זה לזה, אף־על־פי שיש גוונים רבים לאדום. אלא אם־כן ברור לה שהדבר שבו נתעסקה שחור וזה אדום, או בהיפך, אז היא טמאה{יז}:

[ח] אם הרגישה שנפתח פי־הרחם להוציא דם, צריכה לבדוק את עצמה מיד. ואם לא מצאה כלום, יש מטמאים, מפני שחוששים שמא כבר יצא ממנה דם מועט מאד ונתקַנַּח או נִמּוֹק (כלומר התנגב או נמס). ויש מטהרים. ובפרט יש להקל כשלא היתה הרגשת פתיחה אלא רק הרגשת זיבת דבר לח, וכן במסולקות דמים כגון מעוברת ומניקה (עיין לעיל הלכות וסתות סימן קנ"ד סעיפים כ"ט ל') אפילו בהרגשת פתיחה{יח}:

[ט] כתם הנמצא בבגד (וכן בסדין או שׂמיכה וכדומה) אינו מטמא בכל־שהוא כמו כשנמצא בגופה וכדלעיל סעיף ג', אלא דוקא אם היה בְּגוֹדֶל כַּגָּרִיס ועוד (דהיינו מעט יותר מגריס). והוא שיעור שֵׁטַח חצי פוֹל. בין אם הוא עגול או מרובע, או מְאוֹרָך, מלבן או משולש וכדומה. ומקובל בדרך־כלל אצל מורי־הוראות בישראל, שגָּרִיס ועוד, הוא כעיגול בקוטר 19 מילימטר בערך. אך אם היה פחות משיעור זה, בין היה עגול או מרובע או מאורך וכדומה, אין חוששים לו ותולים שהוא דם פַּשְׁפַּשׁ או כינה, ולא שיצא מגופה, ולפי־כך היא טהורה, גם אם נמצא הכתם בלבָנים כנגד אותו מקום{יט}. ואפילו במקומות נקיים שאין מצוי בהם פַּשְׁפַּשִּׁים וכנּים כלל, וגם כשיֶשנם אינם מוציאים כל־כך הרבה דם, מכל־מקום מקילים לטהר עד השיעור הנזכר לעיל{כ}.

[י] כאשר נמצא הכתם בשרוול, אם המקום מהבגד שבו נמצא הכתם, הוא ארוך עד שמגיע כנגד בית־הרחם, טמאה, ואפילו אם אינו מגיע אלא אם תתכופף מאד{כא}. ואם לאו, טהורה, כי בודאי אין דם זה ממנה{כב}: