יום א' שבוע פרשת בשלח

[א] בסימנים הקודמים (קנ"א וקנ"ד) ביארנו דיני ראיית דם, ובסימן זה נבאר בס"ד דיני כתמים. ההפרש ביניהם, שדם הוא על־ידי הרגשה בגופה בזמן שיוצא ממנה, והיא טמאה מן התורה, שנאמר{א} דם יהיה זובה בבשרה, עד שתרגיש בבשרה. הרגשה זו, היינו זעזוע ורעדה בגופה, או פתיחת פי־הרחם להוציא את הדם מתוכו [ויש אומרים שגם בהרגשת זיבת דבר לח טמאה מן התורה]. מה שאין כן כתם, הוא כשלא הרגישה ביציאתו, אלא ראתה אותו בהפתעה על בגדיה, או על בשרה, או על סדינה ושׂמיכתה וכדומה. וכתם, פירושו סימן־דם. טומאה זו היא מדרבנן, ולכן יש בה כמה קֻלּוֹת כמו שיתבאר{ב}. לפי־כך בכל שאלה שפונים בה לרב על כתמים, יש לשים לב אם היתה הרגשה מוקדמת, ולפרט זאת בשאלה, שאז הדין יותר חמור{ג}:

[ב] לבדיקה בעֵד (עיין לעיל הלכות הפסק־טהרה סימן קנ"א סעיף ד') אין דין כתם, גם אם ברור לה שלא הרגישה אז, כיון שאינה חיצונית אלא פנימית. הן בהפסק־טהרה, הן בשבעת ימי נקיים, הן בימי טהרתה לעולם. ודינו חמור, ומטמא אפילו לא נמצאה בו אלא טיפה כל־שהיא{ד}. ובאופנים שהכתם טמא (כמו שיתבאר בסימן שלפנינו) אזי גם אם תבדוק את עצמה בעֵד אחרי־כן ותראה שהעד נקי לגמרי, אף־על־פי־כן היא טמאה{ה}: