כז אלול

[י] יש מהשאמי נוהגים כמו שכתוב בשלחן ערוך, שלא לברך לישב בסוכה אלא באכילת קבע (עיין לעיל סעיף ה'), ונוהגים הם לברך תחילה המוציא ואחר־כך לישב בסוכה קודם שטועם. ושאר דברים שהוא אוכל בסוכה כל היום, וכל מה שהוא יושב ועושה שם ואפילו אם ישן שם, נפטר הכל בברכה שבירך בשעת אכילת קבע עד שיאכל שנית בקבע. ואם לא יצא מן הסוכה לעסקיו או לבית־הכנסת בין סעודה לסעודה, כיון שבירך פעם אחת שוב אינו צריך לברך בסעודה שנייה שאוכל, ואפילו כל שבעת ימי החג אם ישב ואכל ולמד והתפלל וישן בתוך סוכתו, אינו צריך לברך רק פעם אחת, כיון שלא הסיח דעתו מן הסוכה. ואפילו יצא יציאת עֲרַאי ודעתו לחזור מיד לא הוי היסח הדעת, ואינו צריך לברך בסעודה שניה רק כשיצא לעסקיו או לבית־הכנסת וכדומה, ואפילו הלך לביתו ללמוד שם או לעשות שם איזה דבר שהוא שוהה בו, גם־כן הוי היסח הדעת וצריך לברך בסעודה שנייה{כה}. ומי שהולך אפילו באמצע סעודתו לסוכת חבירו, ואוכל שם שיעור שחייב בסוכה, צריך לברך גם שם לישב בסוכה{כו}. כל זה לפי מנהג חֵלֶק מן השאמי:

[יא] אבל מנהג הבלדי, וכן הרבה מהשאמי, שאין הברכה תלויה בסעוֹדה כלל, אלא מברכים בכל פעם שנכנסים ומקיימים מצות ישיבה בסוכה, כדעת הגאונים והרמב"ם{כז} שאפילו נכנס חמשים או מאה פעמים ביום חייב לברך. ואפילו נכנס לסוכת חבירו לבקרו, מברך אעפ"י שאינו סועד ולא טועם כלום שם. ודוקא כשיצא מן הסוכה יציאה גמורה לעשות ענייניו, הוא שחוזר ומברך. אבל אם לא יצא אלא להביא דברים לצורך הסוכה כגון מאכל ומשקה או ספרים ללמוד, אינו חוזר ומברך אעפ"י שנשתהה. וגם אם יצא שלא לצורך הסוכה, אלא כגון לדבר עם חבירו או נכנס לבית־הכסא לעשות צרכיו, אם לא נשתהה אלא חזר לאלתר, אינו חוזר ומברך. [ואפשר שאפילו בנשתהה, אלא שלא הסיח דעתו מן הסוכה, ג"כ אינו חוזר ומברך]. וזמן הברכה אינו מיד כשנכנס לסוכה, אלא כשמגיע למקום שדעתו לישב שם, אז מברך ויושב. ומי שלא היה בסוכה ונכנס סמוך לפני הסעודה וממתין עד שיגישוה, ג"כ מברך כשנכנס, ולא ידחנה לזמן ברכת המוציא. וכן אם לא היה בסוכה ונטל ידיו לסעודה ונכנס לסוכה, מברך מיד לישב בסוכה ואח"כ ברכת המוציא. ואפילו אם יש צורך להתעכב לפני ברכת המוציא, גם כן לא ימתין מלברך לישב בסוכה, כי אין שום צורך להסמיכה להמוציא. ומי שנכנס לסוכה לישן מיד בלא לישב בה תחילה, ג"כ מברך בלשון "לישב" בסוכה, כי הכל נכלל בלשון ישיבה. כל זה לפי מנהג הבלדי וחֵלֶק מן השאמי{כח}:

[יב] מי ששכח לברך לישב בסוכה ונזכר אחר־כך, יש אומרים שיברך בנוסח "על ישיבת סוכה" לשון עָבַר. אבל העיקר לומר גם באופן זה בנוסח לישב בסוכה. מיהו ירא שמים יצא ידי שניהם ויעמוד בשעת הברכה, שאז לכולי עלמא מברך בלשון לישב{כט}:

[יג] בליל יו"ט ראשון כשבאים מבית־הכנסת אחרי תפילת עַרְבִית, נכנסים לסוכה, ואין יושבים אלא מביאים כוס יין, והגדול מקדש בעמידה, וכן כל השומעים עומדים. ולא יקדש אלא כשהוא ודאי לילה. ובסוף מברך לישב בסוכה, ויושבים כולם, ואח"כ מברך שהחיינו, ויכוין שהוא מברך שהחיינו על החג וגם על הסוכה, ושותים. וכשבאים לסעוד, אין צריכים לחזור לברך לישב בסוכה, אפילו למנהג השאמי, שכבר יצאו יד"ח בברכה שבקידוש. וגם בשחרית מקדשין מעומד, ומסיים בברכת לישב בסוכה ויושבין ושותין. אבל ההבדלה מיושב (ומברכין לישב בסוכה תחילה, לפי מנהג הבלדי). וכל זה גם כשחל בשבת, וכן בשבת חול המועד{ל}:

[יד] יש אומרים שדוקא בלילה הראשון מברכין תחילה לֵישַׁב בסוכה ואחר־כך שהחיינו, שתהא ברכת שהחיינו גם על הסוכה כנז"ל. אך בלילה השני (בחו"ל) מברך תחילה שהחיינו ואחר־כך לישב בסוכה{לא}. אבל מנהגינו בארץ תימן (בבלדי) כדעת רבינו הרמב"ם{לב} שברכת שהחיינו לבסוף גם בלילה השני{לג}: