צור קשרדלג על צור קשר
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
יז אלול
סימן קי"ג - הלכות יום הכיפורים
[יח] אם דעתו מיושבת, מברך לפניהם ולאחריהם, אבל קידוש לא יעשה. ובברכת־המזון יאמר יעלה ויבוא, ואם חל בשבת יאמר גם רצה והחליצנו. אך אם שכח לאמרם, אינו צריך לחזור ולברך, לפי שאין חיוב היום לאכול פת{לב}:
[יט] קטן וקטנה פחותים מט' שנים, אפילו אם רצונם להתענות קצת, אין מניחים אותם, שלא יבאו חס־ושלום לידי סכנה. אבל משיש להם ט' שנים שלימות והם בריאים, מחנכים אותם שיתענו קצת ולא יאכלו בבוקר עד לאחר שעה או כמה שעות ממה שהם רגילים לאכול, לפי כוחם{לג}. ובנעילת הסנדל ורחיצה וסיכה, יש לחנכם גם קודם ט' שנים{לד}, אך אם נתלכלכו בצואתם יכולים לרחצם{לה}. ומאחת־עשרה שנה, בין זכר בין נקבה, צריכים להתענות כל היום{לו}. אלא א"כ הם חלשים, סומכים על דעת המקילים בזה{לז}. אבל נקיבה בת י"ב שנה ויום אחד, וזכר בן י"ג שנה ויום אחד, הרי הם כגדולים וחייבים להתענות כל היום גם אם הם חלשים{לח}:
סימן קי"ד - הלכות תפילות יום הכיפורים
[א] בעוד שהקהל מתקבצים לבית הכנסת, מתחיל ש"צ לומר פיוט לך אלי תשוקתי וכו' כדי לצאת ידי חובת הסוברים שצריך להתוודות אחר האכילה. ואעפ"י שהוא וידוי, מכל מקום המנהג שהקהל יושבים. ואח"כ אומר שמע קולי וכו'{א}. וכשחל יום הכפורים בשבת, מנהג השאמי שלא לומר סדר הַקְבָּלַת שבת ולכה דודי ובמה מדליקין, אבל מזמור שיר ליום השבת אומרים{ב}. ובבלדי אומרים כל הסדר, דהיינו שיר השירים, לכו נרננה וכו' לכה דודי, בר־יוחאי, ובמה מדליקין{ג}. אמנם מזמור שיר ליום השבת אומרים [אחרי כל נדרי] בבלדי אפילו כשחל יוהכ"פ בחול{ד}:
[ב] אחרי פיוט שמע קולי, מוציא הגדול שבציבור ספר תורה היותר מובהק ומֻגָּהּ להתרת כל נדרי, ואומר תחילה פסוק אור זרוע לצדיק וגו' והציבור אומרים אחריו שבע פעמים, ומניחו על התיבה. ויש נוהגים להוציא ג' ספרי תורה, ויש נוהגים שבעה. ושלושה אנשים מתירים לו בנוסח זה, שרוי לך, מחול לך, מותר לך, ג' פעמים. ואומר ברעד ובכיה, פיוט יראים שלחוני וכו'. ואח"כ אומר בישיבה של־מעלה וכו', כל נדרי וכו'. ושונה כל נדרי וכו' שלוש פעמים. וכל זה מֵעוֹמֵד, הן הש"צ והן הציבור. (דהיינו שעומדים מֵעֵת הוצאת ספר תורה, עד אחרי ברכת שהחיינו, כדלקמן סעיף ג'). ואם אפשר שתהיה אמירת כל נדרי מבעוד יום, טוב הדבר. אבל מפני רבוי העם שמתקבצים לבית־הכנסת וקצתם מאחרים, נוהגים לאמרו אחרי חָשיכה{ה}:
[ג] ואחר כך אומר ברכת שהחיינו, ויכוין להוציא את הציבור. ומכל־מקום טוב שהשומע יכוין שלא יצא בברכתו אלא יברך בעצמו בלחש, וימהר לסיים קודם לו כדי שיענה אמן{ו}: